דין שיחק כדורגל עם הילדים במטעים. הם בעטו בכדור והוא הגן על השער. הקולות שלהם, צוחקים, מתלהבים, הכל התערבל באזניו כשילד קטן אחד , פעוט, הפסיק את המשחק וניגש אליו. הוא לא הכיר את הפעוט הזה אבל הילד הקטן הרים את ידיו ודין התכופף אליו והביט בעיניו. מבטו של הילד היה כל כך חכם. והוא צחק, ודין צחק, והילדים צחקו. דין ניסה לזהות את הילד הזה, הוא כבר ראה אותו פעם. אולי בחלומו, ילד שהתרחק ועכשיו חזר, והשמש הזו כל כך חמה ונעימה, רכה ומלטפת, ובריזה נושבת על פניו בשמים בהירים.
אבל מה זה? יש עננים? פתאום הוטל עליו צל.
דין מצמץ ופקח את עיניו. הצל היה עדיין עליו. אט אט מקבל צורה של אדם שרכון מעליו. "שלום" אמר הקול בעליזות "בוקר טוב, או בעצם ערב טוב"? דין לא זיהה את הקול וניסה למקם את עצמו. "אני רואה שהתעוררנו" קול נוסף הגיע מן הצד. רגע, הוא מכיר את הקול הזה!.אל! ידידי הנאמן! "איפה אני?" הוא לחש. הדמות שמעליו ענתה לו "הי דין, אני דוקטור גולדברג, אתה בבית החולים סנטה מריה בסלבדור. הועברת אלינו בגלל שאיפת עשן חמורה. עכשיו אתה בהתאוששות". עשן? רגע! "סוסאנה?" הצעקה עלתה מגרונו. "אל תדאג" אל הגיע ונעמד לצידו "היא נפגעה פחות. היא כבר שוחררה אתמול. כשתרגיש טוב יותר אביא לך אותה". דין עצם את עיניו אבל אז פקח אותן שוב בבהלה לכיוון של אל. "אל! מאורו לקח מניות! הוא ברח!". "אל תדאג" חייך אל . הרופא חייך לפרידה ועזב את החדר ואל נעמד מול דין "אל תדאג" אמר "המנוול הזה ניסה להרוג אתכם אחרי שלקח את התיק. הוא רק לא לקח בחשבון שבנתיים הגעתי עם המשטרה. מיד הבחנו במאורו שופך דלק סביב הבית ומצית אותו, אבל לא הספקנו לעצור את הלהבות. הוא ניסה להמלט ונורה על ידי המשטרה". אז אלו היו היריות. אז הכל נגמר. אין יותר מאורו, אין יותר אש, יש רק הוא וסוסאנה, ועתיד חדש. עכשיו הוא יכול להרדם, הכל בסדר.
אפילוג.
צבעי השקיעה מעולם לא היו זוהרים יותר. סוסאנה מעולם לא היתה יפה יותר. והעשרים וארבע שעות האחרונות היו היפות ביותר בחייו. עשרים וארבע שעות בהן דין העביר את המשמרת על החברה לאל, שתמיד היה לצידו, שתמיד תמך בו, ושאהב ללא גבול, ויצא עם סוסאנה לנמל, בו עגנה היאכטה "דונה אנה" שרכש. ובדרך ל"דונה אנה" הספיקו לעבור בכנסיה קטנה ולבקש מהכומר הקשיש ואשתו החייכנית להיות עדים בזמן שכרתו את ברית האהבה הנצחית, השבועה שלעולם לא תישבר, של יעוד ושל גורל.
סוסאנה התעקשה שבמקביל לטבעת הנישואין, הוא יענוד לה את הטבעת ההיא, עם הפרפר, מלפני כל כך הרבה שנים, שסימנה את החיבור שלהם מעבר לזמן, מעבר למקום.
הרגליים של דין רעדו כשהסתיים הטקס והוא הצליח להרגע רק כשהיו לבדם על הסיפון, מתרחקים מהחוף.
"אני כל כך אוהב אותך" אמר דין "תמיד אהבתי". "אתה נפלת לי מהשמים" אמרה סוסאנה, והיא צדקה במובן המילולי ביותר. כל האסונות, כל רוחות הרפאים של העבר, נועדו להביא אותו בדיוק לנקודה הזו, לשלווה המושלמת הזו.
הם ישבו על הסיפון, מניחים לתנועות המים לערסל אותם, ולבריזה לנגב את הלחות שבאוויר, מתמסרים לרחש של המים מכים על הדפנות. דין ישב בגבו אל המפרש, וסוסאנה שכבה על ברכיו, ראשה בחיקו ושערה נשפך על רגליו ועוטף אותו כמו שמיכה. הם לא דיברו. לא היה צורך בדיבורים. תמונות עברו מול עיניו של דין – ארצות הברית, הנפילה, דונה אנה שהוא אסיר תודה לה לתמיד, סוסה הקטנה, סליה, סוניה, הילדים וגם הילד הקטן ההוא מהחלום שלו, שהופיע לפניו. ופתאום זה היה לו ברור, פתאום הוא הבין מי הילד הזה והוא התכופף אל סוסאנה "הסתכלי אלי" אמר בעדינות. סוסאנה פקחה את עיניה והביטה ישירות בעיניו. "רציתי לשאול אותך משהו" . היא התרוממה, פניה קרובות לפניו. "כן דין?" "סוסה" הוא אמר "כשהשתחררת מבית החולים, מה הרופא אמר לך"? חיוכה של סוסאנה התרחב "התכוונתי להפתיע אותך" אמרה. "סוסאנה!" גל של שמחה עטף אותו. "זה רק בהתחלה" סוסאנה ניסתה לנשום בתוך החיבוק החזק של דין. "כבר אמרתי לך כמה אני אוהב אותך"? הוא שאל.
הדמדומים האחרונים האירו עליהם בצללים ארוכים , זהב כהה, אדום וסגול.
הנדנודים הפכו לשיר ערש. מרחוק יכלו לראות נצנוצי אורות על החוף, שהמשיכו כלפי מעלה, והפכו לשמיכה של כוכבים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
