לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג-נובלה העברית הראשונה

אחרי הסיפור האחרון שהסתיים (ונמצא בארכיון, אפשר לעיין), סיפור חדש, קצת שונה,אבל מקווה שתאהבו. קריאה מהנה.

כינוי:  שוש חזן גרינברג

בת: 55

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2007

סוף דבר - בנתייים..


במשך השנים האחרונות, לעיתים ברצף, לעיתים בהפסקות, פורסמו כאן סאגות ונובלות ארוכות בהמשכים.

למי שקרא – אני מקווה שנהניתם. למי שעדיין לא – מוזמן להכנס לארכיון וללכת לפי התאריכים , מההתחלה ועד הסוף.

כדי להתרשם, להלן מבחר קטעים מהסיפורים שפורסמו, וכאמור נמצאים במלואם בארכיון.

 

"השעה היתה כבר שעת צהרים מאוחרת כשדין שרך את רגליו לאורך הגדה. הוא נפנף ללא הפסק בעלה רחב מול עינו הסגורה, אחרי שקלט שזבובים מתחילים להטיל ביצים ולפתח רימות בפצע שלו. חייו הקודמים היו כל כך רחוקים ממנו עכשיו, כל השאיפות, כל החלומות, הכל נגמר כאן. הכל נגמר חוץ מהנהר הארור, שמימיו החיים מהווים ניגוד כל כך גדול וכל כך בולט לחוט החיים שלו, שתלוי על בלימה. הוא נתקל בענף ונפל. המכה הדהדה לאורך עמוד השדרה שלו והתפוצצה במוחו. הוא שלח את ידו להתרומם ואחז באבן. האבן זזה תחת ידו ומין הבזק הופיע ליד ידו ותוך שניות חש בדקירה עמוקה, כאילו זכוכית מלובנת נתקעת בידו. זעקתו הדהדה בכל הסביבה, גורמת לציפורים להתרומם מהענפים עליהן ישבו ולקופים להשתתק מצהלותיהם.

זה היה יותר מדי. התחושה שניסה להחניק כל הזמן , הכאב בנשמתו שהיה חזק יותר מכל פציעה, הגל הזה עלה מעמקי ביטנו וטיפס לגרונו. זה היה יאוש. יאוש עמוק. שם בתוך השיחים והבוץ, דין שכב וחיכה למות."

(מתוך "הקפה של דונה אנה") –

דין, סטודנט אמריקאי נקלע בעקבות טרגדיה, למעמקי המטעים בסלבדור באהיה, וחייו משתנים לחלוטין.

מסטודנט חסר דאגות למנהל מטעים, מאהבה לאימה, מבדידות לחום. איך יעבור מעולם לעולם? איך יתגבר על הסיוטים שעדיין רודפים אותו?

 

 

 

"בואי" זה כל מה שהוא הצליח להגיד "לאן"? היא לא קיבלה תשובה. במקום זה הוא משך אותה חזרה למועדון, לא עוזב אותה לרגע, רק קולות הנשימה שלהם מרחפים סביבם. ביד אחת הוא דחף את הדלת האחורית. היא לא ידעה איך הוא הצליח לשלוף מפתח אבל בן רגע היה המשרד החשוך של חורחה פתוח לרווחה . היא לא ראתה לאן הם הולכים, אבל שרה החליטה שכמו בריקוד, גם כאן היא תיתן לו להוביל, היא תסמוך עליו לחלוטין. היא סמכה עליו גם כשהניף אותה והניח אותה בעדינות על הכורסא שעמדה בפינת החדר. זו היתה כורסא רחבה עשויה עור שהיה קר למגע בגבה של שרה. היא היתה מונחת לרוחב ואדי כרע לצידה, נשען בחלק גופו העליון על החזה שלה, ממשיך מאיפה שהפסיק כדי להניח אותה. הערפילים הציפו את מוחה. בחשכת המשרד היא לא יכלה להבחין בתווי פניו של אדי, הוא גם היה קרוב מדי כדי שתראה בכל מקרה. אבל היא התמסרה לתחושות. כמו לקצב הסלסה, גם כאן היה קצב שהלך והתגבר וקול נשימות שהלך ורעם. היא לא יכלה להבדיל אם הדברים החמים הזורמים במעלה ובמורד גופה הם אצבעותיו או גלי חום שהתפשטו כמו סופת חול עזה, המעיפה את כל הנקרה בדרכה לתוך מערבולת. וזו היתה מערבולת שהיא רצתה לטבוע בה. ללא כל ספק."

(מתוך "דאמה קון דוס") – שרה, נערה חרדית מברוקלין, נוטשת את עולמה כדי להצטרף לעובדי מועדון סלסה ניו יורקי. הקונפליקטים, הריקודים, המוסיקה, וגם האהבה. הכל חדש, הכל מלהיב. איך אפשר לשרוד את  הכל ולא להפגע?

 

פעמים רבות הוא התעורר באמצע הלילה, קם מהמיטה וניגש אל המרפסת הרחבה, עומד לבדו, לפעמים באמצע סופה, כשברקים מסמאים את עיניו והרוח מצמררת את עורו. אבל הוא לא זז. הוא היה זקוק לתחושות האלה. הוא הרגיש את החופש האמיתי רק בין כוחות הטבע האימתניים, המכים בו בחזקה ומנסים להזיזו ממקומו ולהפילו. הוא לא יפול. הוא יעמוד נגד הרוח, ונגד הברקים והסופה. הוא לא יזוז. הם לא יצליחו לשבור אותו. הוא כבר עמד בפני הכל. והוא שרד. הוא ישרוד הכל. לנצח."

 

"מבין הערפילים, הדמויות והקולות, לוסיה שמעה את דניאל לוחש "איך ליבה דיך", שוב ושוב, אבל משהו היה שונה בקולו, הוא היה עדין יותר, קול של אשה. זה לא דניאל. לוסיה נאחזה בקול הזה, שמשך אותה מבין השרעפים והריחוף. היא כבר יכלה להרגיש את חום השמיכה שעליה, ואת דקירת העירוי בזרועה. היא יכלה לשמוע את צפצופי המוניטור ואת הקולות המתלחשים, מגע של סטטוסקופ על החזה, עיגול של קרירות, מגע יד על מצחה. הדמויות היו מטושטשות לנגד עיניה כשהצליחה לפקוח אותן.  זה היה מאמץ גדול אבל היא הצליחה לבסוף. היא גם קלטה עכשיו מי מדברת איתה. אבל מה היא אומרת? אדריאנה לא יכלה לראות את מבטה המעורפל של לוסיה, היא היתה שקועה באחיזת היד הרופפת ובדיבור בלתי פוסק "אמא, זו אני, הבת שלך, שלך ושל דניאל, איך ליבה דיך"  שוב ושוב. היא השתתקה רק כשקיבלה תגובה מהיד, היא חשה לחיצה, אמנם רפה בהתחלה , אך כזו שגרמה לה להביט ישירות לתוך העיניים שהביאו הכרה גמורה. את האמא שלי, אני הבת שלך, את הבת שלי, אני אימך. ההכרה היתה שלמה למרות שהיתה ללא מילים."



(חלקים מתוך הטרילוגיה – "עוגת התפוחים של אמא", "שושנה של דמעות" ו"שרשרת של כוכבים")

סיפורה של משפחה שמתחילה בברלין הקומוניסטית, ועוברת ברחבי אירופה, מקיפה תקופות, אנשים, מעמדות, סבל ושמחה, כאב ואהבה.

 

יוצאת בנתיים לחופשה - לא יודעת מתי אחזור עם סיפור חדש. למי שמתעניין מומלץ לרשום את האי מייל במקום המתאים וכך לקבל התראה כשיהיה משהו חדש. בנתיים,  - להתראות

 

תוספת מאוחרת - ממליצה על הטור החדש שלי במדור "החיים הטובים" -

http://www.haimtov.co.il/GoodLife/Inner.aspx?Preview=1&ArticleID=1474

 

קריאה מהנה!!

נכתב על ידי שוש חזן גרינברג , 18/2/2007 13:32  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



7,899
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשוש חזן גרינברג אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שוש חזן גרינברג ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)