אם יש משהו חשוב שלא סיפרתי על עצמי עדיין, זאת העובדה שאני מאוהב באשתי עד טירוף. כשאנחנו אורזים את הילדים ואת התרמיל לקראת יציאה לטבע, אני עוקב אחריה מוקסם. מוקסם מהשלווה בה היא מקפלת את הסוודרים למקרה ויהיה לנו קר, חולצות קצרות למקרה ויהיה לנו חם, סנדוויצ'ים למקרה ונחליט להאכיל ילדים רעבים באפריקה, מגבונים לחים ומגבונים יבשים למקרה ונחליט להתקלח על יבש, ערכת עזרה ראשונה למקרה וניקלע לקרב עם חמושים סוריים, סוללות ומים ועוד הרבה מאוד דברים שלבטח יהיו שימושיים אם החייזרים יחליטו לתקוף את כדור הארץ בדיוק כשנעלה אל ההר. אני יודע שאם אבקש ממנה לוותר על חלק מהחפצים שארזה, היא לא תתנגד כי היא בוטחת בי, אבל איני אומר דבר ורק עוקב אחריה מקפלת לתוך התרמיל את כל אהבתה ואת דאגתה למשפחה.

לפעמים בלילות אני פוקח את עיניי ומקשיב לנשימתה השלווה, מנסה לנחש את חלומותיה, מקווה שהיא חולמת עלי, ומחזיק את עצמי שלא להעירה מתוך געגועים שמטפסים לאיטם אל קנה הנשימה. היא חסרה לי תמיד, כי אני תמיד רוצה עוד, גם כשאני בלעדיה וגם כשאני אתה. אני גבוה ממנה בחצי מטר לערך ושוקל יותר ממנה במאה קילוגרמים של מסת שריר. אני מקועקע, גלוח ראש ומפחיד והיא דקיקה, שברירית ועדינה. כשאנשים רואים אותנו ביחד הם שואלים "איך", איך לכל השדים והרוחות דווקא אנחנו מצאנו זה את זו, זו בתוך זה. ולמען האמת, לא ממש יש לי הסבר. אבל אני יודע שהיא הייתה לידי גם טרם הייתה ושכל מה שעשיתי ועברתי, עשיתי ועברתי כדי להיות מוכן בשבילה, ושלא משנה מתי ואיך אמות, אמות מאושר כי הייתה חלק מחיי.

המקום הזה נמצא בביג סור ליד העיר כרמל, עיר מולדו של קלינט איסטווד. מקום קסום. לאורך כל הטראק הייתי בטוח שבעוד רגע יזנקו עלינו שדונים שובבים או פיות שקופות כנפיים ואם לא הייתי חושש שאחשב למטורף, הייתי מספר שדווקא ראיתי אותם רוחצים בפלג ומתחבאים בתוך הגזעים, מציצים מתחת לעלים ואפילו מגלגלים אל רגלינו חלוקי אבנים.