אני חובש את כובע הסטטסון שחבשתי כשהכרתי אותה. זה לא כובע קאובוי כי השוליים שלו ישרים, אבל אני לא מתכוון לקנות לי כובע קאובוי עכשיו, כי אני לא אמריקאי ממילא. הסיני ההוא, לעומת זאת, כן. היפנית בכניסה למסעדה אירית מדברת אלי, אבל אני לא מבין אף מילה. יש לה מבטא כבד שמצריך אותי לעשות סוויצ' באוזניים ולהביט בשפתיה ביתר קפידה. היא רואה לפי הבעת פניי שאני מבולבל ומשתדלת להגות כל מילה היטב ובנפרד. בחור בעל מראה פקיסטני מציע לנו לשבת על הבר בגלל ההופעה הקלטית שמתקיימת בפנים. ברמן שחור מוזג לנו את המשקאות וחוזר לשוחח עם ההולנדית שיושבת מולו. גבר צעיר וסמפטי, לבוש בחליפה שמזכירה את הגברים בשחור, מסביר לי שמעשנים בחלק האדום של השטיח, מצביע על המאפרות שמונחות על מכונות הימורים ומזמין אותי להפסיד בשם התקווה. הוא אומר שלחלק האדום של השטיח הכניסה מותרת מעל גיל 21 בלבד.

לאנשים כאן אין גיל. בין מכונות הימורים מתרוצצת מלצרית בת שישים לצד מלצרית בת עשרים ואחת, שתיהן לבושות בחצאיות מיני שחורות קצרצרות, נועלות נעלי עקב, מתכופפות אל המהמרים ומציגות בפניהם את המחשוף. שתי נשים מתקרבות אלי, נדמה לי שזאת סבתא ונכדתה. שתיהן לובשות ג'ינסים צמודים עם אמרות מכנסיים מדובללות, מגפי בוקרים וכובעים. שיערות ראשן סודרו אצל אותו סַפָּר ואיפור זהה מבליט ומסתיר בטעם טוב את פניהן. הן פונות אלי ומעבירות את זמנן עד בואו של הברמן בשיחת סרק. הן מזמינות יין ושואלות אותי אם אני רוצה להצטרף אליהן לשולחן הפנוי. הן מנסות את מזלן לפי התור ואחר-כך בצוותא. הן חברות, אין ביניהן קרבת דם. גם הן, כמוני, הגיעו לכאן כדי לנצח על מדבר נבאדה שבתוכן, ולהפסיד בהתאם לגודל התקווה.

כשאנג'לינה חוזרת מהנוחיות, הן עושות אחורה פנה. אני מחייך כמו חתול שקיבל לשמור על קערת שמנת. ממלון סמוך פורצים זיקוקים. הן כל-כך מקסימות, גם לידה אינן מתביישות לתת לי מחמאה אחרונה ולהביע אכזבה מהולה בהתלהבות: "תיזהרי, מותק", אומרות בהנמכת קול, משל בסוד מדובר, "שלא יגנבו לך אותו". היא יודעת שאני לא נגנב בקלות, אך נראית נבוכה ולכן זוכה למילותיים של פיוס ועידוד משתי המלאכיות. שלא תיקח ללב, זה העיקר, כי מבחינתן שנמשיך את הערב יחד או לחוד. בדרך לשולחן הן אוספות בחור שחרחר, כנראה מרוקאי, שמצטרף אליהן ברצון. נדמה לי שהן שוכחות אותי עוד בטרם מתיישבות על הכיסאות. האחד לא חייב לאחר דבר. המרחב הציבורי שייך לכולם. אני מופתע, אבל לא מרגיש זר ומוזר. המרחב הציבורי מקבל את כולם. לכולם יש מבטא. סינים, יפנים, קמבודים, שחורים, צהובים, לבנים, הודים, רוסים, איטלקים... כן, אני חושב שהבחור ההוא היה לא מרוקאי, אלא איטלקי.

אז מי הוא האמריקאי המקורי? בטח הגבר שיושב עם האישה שלו בשולחן הסמוך. "אנג'לינה", אני לוחש כשסיבוב שלישי של בירה גינס מגיע אלי, "תראי איך הוא נושק לה, איך הוא נוגע בכובע שלו, כמו קאובוי אמיתי. אפשר לחשוב שהוא יוצא לרכיבה ארוכה בערבות. כוווולההה עובר לחלק האדום של השטיח כדי לעשן". אנג'לינה צוחקת, אומרת שאני אמנם לא אמריקאי, אבל אין לה ספק שאני ליצן. היא תמיד יפה, אבל כשהיא צוחקת, היא יפה אף יותר. אני מסיים את הבירה והיא את היין, משאיר תשר לברמן השחור, מחייך למארחת היפנית ומודה לפקיסטני. הקאובוי והאישה שלו עדיין מתלחשים על הספות, האיטלקי ממרוקו ושתי נערותיו נעלמו. אני הסוס של אשתי ולכן למרות מחאותיה, אני מרים אותה על ידיי ופוסע לכיוון מעליות. במלון אין קומה 13 כי המספר מביא מזל רע, אנחנו בקומה ה- 14. חבר למעלית לוחץ על הכפתור בשבילי ושואל אם התחתנו היום. אני מספר לו שאני מציע לה נישואין בכל בוקר מחדש ושבכל פעם היא מסכימה.

את מה שקרה אח"כ אני לא לגמרי זוכר. היא סיפרה שאחרי שהושבתי אותה על המיטה וחבשתי על ראשה את כובע הסטטסון שלי, הודעתי לה שהלילה היא רוכבת עלי!

זה המלון בו היינו (כן, רולרקוסטר מטורף מקיף אותו. עשיתי עליו יופי של סיבוב. אבל זה לא המתקן הכי מפחיד בלאס וגאס. ועל כך לא עכשיו).