נורא מפריעה לי העובדה שלא ניתן להגיב בישראבלוג תגובה מלאה. שהתגובות מסתכמות במספר שורות שלא מאפשרות לאדם להסביר את עצמו ומאלצות אותו להסתפק ב"מסכים" "לא מסכים". ולא, האפשרות לחתוך את התגובה, אינה מפצה על כך. ייעודו של הבלוג אינו להיות יומן, אלא להיות יומן ציבורי. וככזה הוא דורש דיון והתייחסות מעמיקה מעצם היותו ציבורי. יש כאן אנשים שכותבים ומעלים נקודות שאני רוצה לכבד בתשובה מלאה וממצה אבל איני יכול כי הפלטפורמה אינה מאפשרת את זה. לדעתי זה פספוס.

נורא מפריעה לי העובדה שאשתי לא הכירה את מי שהייתי לפניה. כואב לי שאיני מצליח להסביר עד כמה אני אסיר תודה לה על כי אפשרה לי לדעת אותה, כדי שדרכה אדע את עצמי.

נורא מפריע לי שאף אחד לא הזכיר את אריאל שרון האדם. את ההוא שלחם ואיבד את חבריו. את זה שהתעורר בלילות בוכה ומתענה. את זה שלא התהפך בשנתו כי כל התהפכות עלולה לעלות בחיים. כן, גם כאשר ישן בזרועותיה של לילי. שאף אחד לא הזכיר את בנו בכורו שנהרג מפליטת כדור ומת בידיו של אביו. את אשתו הראשונה שנהרגה בתאונת דרכים. ואת העובדה שלמרות כל האסונות האישיים, ואולי בגלל, הוא המשיך להלחם על קיומו של העם היהודי:

"מחלקתי ואני", כתב אריאל שרון רגע לפני הקרב בלטרון, "משתרעים בכרם הזיתים כחום היום. הרהורים בטרם קרב. מתמזגים עם הקרקע, המכוסה חלוקי אבן, כאילו היינו חלק בלתי נפרד ממנה. שורשיות, הרגשת מולדת, שייכות, בעלות. לפתע, בסמוך לנו, עצרה שיירת משאיות ופרקה מגויסים חדשים, זרים למראה. חיוורים במקצת, סוודרים חסרי שרוולים, מכנסים אפורים, חולצות פסים, בליל של שפות, שמות כמו הרשל ויאז`ק, יאן ומייטק, נזרקו לאוויר. כל‑כך לא השתלבו בזית, בסלע, בקמה המצהיבה. הם הגיעו אלינו ממחנות המוות באירופה דרך גבולות חסומים. הסתכלתי בהם. הם התפשטו. גווים לבנים. ניסו להתאים מדים, נאבקו ברצועות החגור בסיוע מפקדים שזה עתה פגשו. הכול בשקט, מעין השלמה עם הגורל. איש מהם לא זעק: `תנו לנו לפחות לנשום מעט אחרי השנים הנוראות שעברנו`. כאילו הבינו שזה עוד קרב אחרון על הקיום היהודי".

אני שוב ניצב על הצוק. הפעם מנסה להכיל את האהבה שאני חש כלפיה ואת אסירות התודה. היא טומנת את ראשה בצלעותיי ואומרת שאני wonderful ואני נוטש אותה, מזנק מטה ורושם על החול הרטוב של האוקיינוס: wonderfool, כי אני הכי וונדר-מטומטם לה ואחריה על היותה.