והנה, התבגרתי עוד קצת. הבנתי קצת יותר, למדתי להפריד את העיקר מטפל, למדתי לאהוב. היא מדביקה לי נשיקה תוך כדי סיבוב וחוזרת למטבח, ושיערה שמתנופף אחריה משאיר אחריו שובל בניחוח תותים. אני צועק שהיא ילדה רעה ושככה אני לא יכול לעבוד. אבל היא לא עונה ובטח לא שומעת כי היא מתכננת במה להאכיל אותי הערב וגם איך לשגע אותי קצת; איך להביא אותי לאבדן שליטה; איך לגרום לי לבכות את התשוקה; איך לסחוף אותי למקומות מהם אין חזרה, כדי לפקוח את העיניים ולחייך אלי בפתאומיות כשאני בודק את הדופק שלה, וללחוש: תינוקי, אמרתי לך שאתה הכי עדין בעולם!

היא ממיסה אותי. היא יוצקת ממני מה שהיא רוצה. היא משכנעת אותי שאני מישהו אחר. אני מביט במראה בבקרים ולא מאמין שהגבר בעל העיניים הצלולות שמחייך אלי חזרה הוא אני, וכשהאדים מכסים את הבבואה, הכל מתכווץ בי, פן ילך.

אני כל-כך רוצה עוד ילדים ממנה. הפיציקים שלי הולכים לחגוג 3 עוד מעט. הם כבר אנשים עם דעה ואופי. אדיר-עוז הפסיק לכנות את כל העולם ואשתו "חייל" ואליאנה הפסיקה לבדוק עד לאן ארדוף אחריה כדי לקבל נשיקה. אבא לא לונה פארק יותר, הוא אשכרה בנאדם (מי היה מאמין), למרות שרצוי מפעם לפעם לעשות עליו סיבוב בסגנון רכבת הרים. אני צריך מישהו קטן בבית, כזה שאפשר להאכיל ולהחליף לו טיטול, כזה שעוד לא מבין מה קורה סביבו אבל מת לגלות. אני לא מהמר על האפשרות שאוכל לספר לו שכשיגדל, לא תהיינה מלחמות, אבל לפחות אוכל להבטיח לו שיהיה מוכן כשיאלץ להלחם באחת (או שתיים או שלוש).

וכן, אני יודע, ומה אם תיוולד לי בת? אז זהו, שפעם רציתי רק בנות, הייתי בן 19 אז. מאז נולדו לי שלושה זוגות של תאומים. כולם בן+בת. כך שמלחמות אולי באמת לא תהיינה עד שיגדלו, אבל לא נראה לי שאצליח לעשות ילד אחד.

ותראו איזה יופי! זה קניון הסלע האדום בנבאדה. אני עושה שם טראקים מטורפים, לצערי לבד כי הם קצת מסוכנים, אבל בחיי שאפשר למות רק מלראות את המקום הזה. איזה עולם יפה יש לנו. חבל שאני לא מאמין באלוהים, הייתי מכניס פתק תודה בכותל. את הטבע, לעומת זאת, חבל ללכלך עם ניירות.