בראיון נרחב שהעניקה לעיתון הערבי הישראלי (2005) "כל אל-ערב", אמרה שולמית אלוני על אריאל שרון: "שרון הוא פטריוט גדול וחייל שחצן שסובל משגעון גדלות", והוסיפה על מופז: "רק במדינה כמו ישראל יכול להגיע רוצח ופושע לתפקיד שר הביטחון"... "שרים בממשלה הנוכחית שייכים לאסכולה הפאשיסטית (...) אנו איננו שונים מדרום אפריקה ביחס לערבים ולפלשתינים". על ההצעה להעניק אזרחות ישראלית ליהודים בעולם היא אמרה: "זה שיגעון שמעיד על כך שהפרוטוקולים של זקני ציון קיימים".

לעומת זאת על הראיס היא אמרה: "יאסר ערפאת. איש אומלל. אבל זה לא נכון שהוא יזם את האינתיפאדה. הוא השקיע, לפני כן, שני מיליארד שקלים בבית לחם רק לצורך תיירות. כל העסק הזה של להאשים את ערפאת הוא שטיפת מוח, שנועדה להצדיק את מה ששרון עשה ועושה עד היום". ראיון עם רועי בהריר מ- NRG בנובמבר 2002. שבעה חודשים אחרי הקרב בג'נין במהלך מבצע חומת מגן.

אומרים שאסור לדבר על המתים סרה. אולי לא ממש אסור, אבל יש בכך טעם לפגם. ואני מסכים עם הטענה הזאת, בטח ובטח כאשר מדובר בשולמית אלוני שהייתה המבוגר האחראי בסיטואציה נוראית אליה נקלעה מדינת ישראל. הדמוקרטיה שלנו ניצבת על כרעי תרנגולת, חופש הביטוי סופג מהלומות אנושות פעם אחר פעם וכבוד האדם כבר מזמן נראה כמו עיי חורבות. אנחנו חיים חיים שאנשים לא אמורים לחיות. כשמלחמה רודפת מלחמה והארגון החזק והחשוב ביותר הוא צבא, כשהכל נשען על קת של רובה ואפילו הפרחים מוגשים בקנהו,  אנשים מאבדים מאנושיותם על חשבון אינסטינקט הישרדותי. שולמית אלוני הקדישה את חייה לא לימים שלפני המלחמה וגם לא לאלה שיבואו אחריה, אלא לחיים שלנו כחברה מתוקנת, דמוקרטית והוגנת למרות הנסיבות, ובמחשבה שנייה: בעיקר בגללן. היא מעולם לא נסוגה מפני ביקורות חריפות שנשלחו אליה, ושהיו לעיתים שפלות ואף מאיימות, היא עמדה על עקרונותיה גם אחרי שנאלצה לוותר על תפקידה במפלגתה, והיא המשיכה לפעול עד סוף ימיה למען המטרות שהציבה לעצמה ולנו כחברה. זאת שולמית אלוני שאעביר לילדיי, זאת גם שולמית אלוני שילמדו בבתי הספר לבטח, וזאת שולמית אלוני שתתגלגל על לשונות של הניצבים על הבמות לזכרה, לכבודה ולזכר פועלה.  

אבל לי יש את שולמית אלוני שלי ואני שומר אותה במקום בו ילדים מחביאים את הצעצועים שנשברו בשגגה, את היומנים עם הערה נוזפת ממורה ואת הזיכרונות הכואבים שאולי מתישהו יהפכו לזיכרונות בלבד. לאורך רוב חיי הבוגרים, שולמית אלוני ושמה תמיד העלו בי קבס בניחוח בגידה. אני זוכר את עצמי נער עדיין, חצי שנה אחרי שהנחתי סופית את ילקוט בית הספר בפינה שבין הארון למיטה בבית הוריי, שומר על אנשי זק"א שאספו איברים של חיילים שהתפרקו במלכודת בג'נין. אלה היו ימים נוראים. הפיגועים לא פסקו במדינה, אנשים התפוצצו באוטובוסים ובמסעדות (105 אזרחים ו- 26 חיילים נרצחו בפיגועים במרץ השחור 2002). בכל יום הגיעה ידיעה על פיגוע נוסף. ראש הממשלה דאז, אריאל שרון המנוח, החליט לפתוח במבצע חומת מגן. בהתחלה נכנסו רגליים, כדי לבצע עבודה זהירה ולשמור על האזרחים הלא חמושים, ובמקביל כותרה המוקטעה (אלמֻקאטְעה, בנייני ממשלה של רש"ף) כשערפאת ומספר מבוקשים, כולל הרוצחים של האלוף רחבעם זאבי, ז"ל, נמצאים בתוכה. המתח היה אדיר, אך במקביל גם התחושה שהציבור לצידנו. את האגוז תיזזו כבר בליל הסדר וצירפו אליהם מספר משוריינים, שאר המשוריינים נשארו בכוננות וקיבלו אור ירוק רק אחרי התקרית המצערת בג'נין, במהלכה נהרגו 13 חיילים (סה"כ נהרגו בקרב 23 חיילים ו- 75 נפצעו). כבר במהלך המבצע הגיעו מספר אנשי שמאל כדי להגן על ערפאת בגופם. מיד בסיום המבצע, אנשי השמאל, ושולמית אלוני ביניהם, כיכבו על המסכים ובעיתונות והתבטאו, אם בעקיפין ואם במישרין, בגנות המבצע ובגנות התנהלותם של ראש הממשלה ושל הרמטכ"ל דאז רא"ל שאול מופז. הרושם שדבריהם עשו על החיילים היה בלתי ניתן לתיאור. הרגשנו נבגדים וכאשר נודע ששולמית אלוני, חמישה חודשים אחרי המבצע, נכנסה לרמאללה כדי לדבר עם ערפאת, התמלאתי כלפיה שנאה. רק מאוחר יותר, כבר בהיותי גבר, לאחר שקראתי את דבריו של אריאל שרון: "את רוב ההפגנות נגדי ארגנו אנטישמים אבל לראות במרחק לא גדול מהם קבוצה קטנה של מפגיני תנועת "שלום עכשיו" – בשבילי זה היה יום עצוב"*, הבנתי שלא שנאה זאת הייתה, אלא עצב עמוק ותחושה של חוסר הגינות.

אז זאת שולמית אלוני הפרטית והסודית שלי. פעילה חברתית, מחברת הספר הראשון לאזרחות "אזרח ומדינתו", אותנטית, נאמנה לעקרונותיה, זאת שלדעתה ערפאת היה טוב אך אומלל, ושאני כלי בידיו של רוצח. כן, למרות התחושות הסובייקטיביות, אני מעריץ אותה, היא הייתה יותר מאדם בעיניי, היא הייתה גיבורה.

* בשדה התעופה בן גוריון אחרי ששב מסיור בקנדה ב 11 ביוני 1983.

שתי תמונות שאני מאוד אוהב ומאוד קשור אליהן. אינן קשורות לנושא המדובר (אם ניתן להפריד טנק ממדינה). צילמתי אותן מזמן, אולי אפילו לפני עופרת יצוקה, אבל אני לא בטוח. ואגב, הן צולמו בסבוניה או בכל פריט אחר שהיה לי בכיס, אז סליחה על האיכות.

יש פה קקטוס שעושה אצבע שלישית. בגללו אאלץ לסווג את הפוסט בקטוגריית "תועבה". 

(ותודה לקיימן היקר על המחווה שעשה לזכותי. אם תהיה לי דרך משלי, אני מבטיח לקרוא לה על שמו.)