(טוב, אז ניחא שקיבלתי התקף לב קטן כשמספר מחפשי "נערות ליווי" נחתו אתמול בפוסט, אבל היום כבר כמעט מתתי מוות מוחי כשראיתי את כמות הצפיות. כמובן עדיין הייתי בטוח שגם הם הגיעו בעקבות אותן "נערות ליווי". מעולם לא שמתי לב לקטגוריה "תמונות בבלוגים". היום מצאתי אותה ואותי בתוכה. שלום כיתה א').
כפי שהזכרתי
באחד הפוסטים כאן, אחרי מלחמת לבנון השניה (2006, קיץ) חוויתי מה שנקרא הפרעת דחק.
להפתעתי הרבה מה שרדף אותי הייתה לא המלחמה האחרונה, חסרת התכלית והמזעזעת מכל
הבחינות, אלא הקרב בג'נין. כמובן כהרגלי בקודש סירבתי לקרוא לילד בשמו ובחרתי תחת
זאת לעזוב את צה"ל (ינואר, 2007) ולפתוח בקריירה משגשגת כשותף במעבדה ליצור
שבבים (נגיד) וכאלכוהוליסט שהתחיל את היום מכוסית וסיים אותו מחובק עם בקבוק על
הרצפה. זה עזר. האלכוהול גירש את הסיוטים, והפך אותי מדתל"ש מנומס ונעים
הליכות לאדם סגור ומטולא, לכזה שלרוב מאופיין על-ידי מכריו בתור "גס מבחוץ
ורך מבפנים", על-ידי חבריו הנאמנים כ"הוא יהיה בסדר" ועל-ידי זרים
פשוט לא מאופיין. כי הם כולם התרחקו ממני כמו מאש. זאת אומרת, כמעט כולם. נשים מתו
עלי. חדורות מוטיבציה וחושים אימהיים, הנשים ניסו להציל אותי מעצמי והשקיעו בכך
לא מעט מאמצים במשך יומיים ראשונים של הכרות ואחר-כך נעלמו (בצדק). את הרגעים האינטימיים
שמרתי עבור נערות הליווי שנהגתי להזמין לבתי מלון שונים. יאמר לזכותי שבעבודה לא
פישלתי. הגעתי מוקדם (ברגע שהסיוט שוב תפס את מקומו של אלכוהול שהתאדה), העברתי את
היום במעבדה סגורה עם צוות קטן ומאוד נוח, בזמן שהשותף שלי טיפל בלקוחות. רקמתי קשרים
טובים עם חן, המזכירה, ששירתה אתי והכירה אותי מימים אחרים ונהגה בי באדיבות
ובהתחשבות והשתדלה אף היא שלא להזכיר את הפיל בחדר, למרות שאין לי ספק שנוכחותו לא
אחת הכבידה על קצה לשונה. בקבוק ואשתי הראשונה, ענת, הצליחו לשכנע אותי סופית שאין
טעם לנסות לתקן את מה שלא ניתן ולכן התגרשנו. התחייבתי לא לדרוש ימים קבועים למפגשים
עם הילדים, והיא התחייבה לא לגרור אותי ואותם בכל בתי דין ומשפט אפשריים כדי
להוכיח שאני לא כשיר לחיות, שלא לדבר על להיות אב, מה שהפך כל מפגש שלנו לסיוט כי
נאלצתי לשבת שעות על המפתן ולהתחנן בפניה שתרשה לי לראות אותם, או להתרוצץ בעיר
בחיפושים אחריהם, כי למרות שקבענו, כשהגעתי לא הייתה.
בקיץ 2008 החברים
הכי טובים שלי (יש לי שניים כאלה, זכיתי) ונשותיהם, החליטו לערוך טיול שיכלול את פסטיבל
הג'אז שהתקיים בפינלנד, ולשוט משם, דרך לייק-לנד, למדינות הבלטיות. בלטביה סגרנו, בגלל המבחר והזמן המצומצם, לטייל בטבע של ליטא בלבד. שכרנו שתי סירות ובמשך חודשיים ימים בילינו
בטבע. במקביל גיליתי שהקרקעות נמכרות שם כמעט בחינם וקניתי לי קרקע בחור הכי נידח
במרכז אגמים ויערות, ללא תשתית וללא עתיד. התכנית שלי היתה להיקבר בחלקה שרכשתי אחרי
שאבין שענת צודקת; החברים תכננו להשתמש במקום הזה כמקום נופש. הם סיפרו לי
על התכניות שלהם, אני הייתי בלתי הוגן ושמרתי את שלי לעצמי. הטיול בליטא עשה לי
טוב. חזרתי משם כמעט חדש. פניתי לטיפול, קפצתי לאנוניסטים אלכוהוליים (או להפך),
התבדחתי אתם במשך ערב אחד, והחלטתי להפסיק לשתות. עם הלקוחות אמנם סירבתי להיפגש
עדיין ועל החמלה של חן לא ויתרתי, אבל החיים שלי קיבלו תפנית חיובית. הגבלתי את
השתייה לסופי שבוע בלבד, קבעתי מספר פגישות עם נשים ללא תשלום ואפילו יצרתי מעין
מערכת יחסים עם ליזט שהייתה מבוגרת ממני בלא מעט שנים, לה אני חייב יותר ממה שדף
אינטרנטי יכול לספוג, ועל כך אולי אחר-כך. באותה שנה קיבלתי הצעה מטעם צה"ל,
לה לא יכולתי לסרב, ואחרי חצי שנה של אימונים נכנסנו למבצע רחב-היקף ברצועה "עופרת
יצוקה" (חורף 2008-2009).
כשהכרתי את
אנג'לינה, התלבטתי רבות אם לקחת אותה ליערות של ליטא, אם להראות לה את המקום בו
תכננתי להיקבר. ואז זוג חברים שירד מהארץ לליטא הזמינו אותנו אליהם. מיכאל וטניה הם
הזוג הכי מדהים בעולם. הוא מומחה לרפואת אלילים מכל הסוגים, התחיל בתור אלוף
למשקלים כבדים וכרופא קונוונציונלי ובגיל 60 החליף את האנטיביוטיקה בעלוקות; והיא
אשת מיכאל, יפהפייה לא נורמאלית (שניהם בני 65 כיום) ובעלת ידי זהב. אמנית אוהבת
טבע ויין אדום ובשלנית בחסד. העליתי את הרעיון שבמקביל אקח את אנג' ואת הקטנים
לראות את השטח שרכשתי וטניה ומיכאל מיד התנדבו לארגן ציוד והציעו לנו להתארח אצלם בין לבין.
בקיץ
2013, אהובתי ושני ילדיי הקטנים בני שנתיים וחצי דאז ואני, טסנו לליטא. ביומיים הראשונים
התארחנו אצל מיכאל וטניה, במהלכם עזרתי למיכאל לבנות את הגג מעל הסאונה והוא תלה לי
10 עלוקות על הכליות בתמורה, ובסיומם לקחנו את הציוד שהם סידרו לנו וטיילנו בטבע
המדהים. בסופי שבוע עצרנו אצלם, בחדר שינה של מלכים בקומה השניה ובסאונה הנהדרת
שלהם שממוקמת על שפת אגם (ששיך להם!). טניה ומיכאל מתגוררים בכפר. היא מטפחת גינת ירק
ופרחים ואת בעלה. והוא מטפח את העלוקות שלו ואת טניה המתוקה שכה שונה מהן.
כאן אני
עוצר את המלל ההיסטורי (או שמא היסטרי?), כי מטה אוסיף סרטון מהטיול, אבל לא לפני שאציין
שניתן לראות את הסרטון ב HD במסך מלא. הוא ארוך,
אני מודה, כולל תוויות עם הסבר ובנוסף ברקע שלו מתנגנים שירי-עם ליטאים (חוויה משל עצמה, כדאי להקשיב). השיר הראשון מדבר על דבורה קטנה שאהובה מת בקרב והיא מזמזמת את סיפורו
באוזני חברתה לצרה: נערה שכולת אהוב. השיר השני מספר על חיים אחרי המוות ועל
האגמים המפרידים בין חיים לחיים. ליטאים נהגו לקבור את מתיהם מעבר לנהר או האגם
הכי קרוב לכפר ששימש קו מפריד ומי מעבר מחיים אל המתים. השירים מבוצעים בליטאית
עתיקה, מהתקופה הפגאנית (טרום נוצרית) של הליטאים, שהשתמרה עד יום זה כאחד מארבעת
הניבים של השפה הליטאית. במהלך הסרטון הוספתי טקסט על הליטאים הפגאנים שהאמינו
שבכל עץ שוכן אל, אמונה המהווה את הבסיס למסורת שימור העצים העכשווית.
ו... אני אוהב אותה. אני אוהב אותה כל-כך. היא אמיצה יותר
מכל גיבוריו של דוד גם יחד. האופן בו טיפלה בילדים בטבע נטול התפנקויות, האופן בו
הניחה לי כשרציתי שתניח והאופן בו אחזה בי כשנזקקתי לקרבתה מבלי שאדע להביע או
להבין את הרצונות של עצמי, הוכיח לי שוב שמאהבה לא רק מתים אלא אפילו קמים לתחייה.
וכמה יפה הייתה בטבע הפראי שפגש את פנינו, כמה צוחקת ומאושרת וערומה. ערומה מבגדיה,
מעכבותיה, מפחדיה ומעברה. היא נתנה לי את עצמה בביטחון מלא גם כשאבדנו ביער, גם
כשברד בגודל של קוביות קרח ניתך על צמרות העצים וקרע את האוהל, גם כשבמשך שלושה
ימים רצופים נאלצנו לחמם את המים כדי לרחוץ את הקטנים. אנג'לינה היא הדבר הכי נכון
שעשיתי בחיי.
זה הסרטון. היד שלי מככבת בו מספר פעמים. מיובלת ופגועה. היא לא תמיד במצב כזה. לא זוכר כרגע, אבל לפני הנסיעה לליטא קרה משהו באחד הגבולות. בקיצור: אני מתנצל על המראה, כף היד שלי לא תמיד נראית כ"כ דוחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אליפל