אתמול ישבתי פעור פה מול המסך אחרי שראיתי שמספר מחפשי "נערות ליווי" נחתו בפוסט האחרון; היום השוק התחלף בפרפור חדרים כי הייתי בטוח שכל הכניסות המטורפות הגיעו אף הן מאותה סיבה. לקח לי זמן לגלות את הרובריקה "תמונות בבלוגים" ואותי בתוכן. אז אם זה קשור להמלצות, ומכיוון שראיתי שבלוגרים נוהגים להודות עליהן: תודה רבה למי שהמליץ, אך בעיקר על כי אהב מספיק כדי להמליץ, ואגב, הקרדיולוג שלי מוסר ד"ש.

הקטנים שלי חגגו שלוש לפני ימים מספר, בכורה שלי שלחה לי תמונה משיעור גלישה על רקע שקיעה והכתיבה לי רשימת קניות חדשה, הבכור משגשג בחוג למדעים ומצוינות, האמצעיים כבר מתכוננים נפשית לכיתה א', ואני עוד מעט מחליף קידומת. עברו ארבע וחצי שנים מאז הכרתי את אנג'לינה. היא הייתה כמעט בת 18 אז. התאהבתי בה ממבט שלישי כי בשניים הראשונים הייתי נבוך מדי מכדי להרים את עיניי ועסוק מדי בלגרש אותה מפניי. עודי רועד כשקצות אצבעותיי נוגעים בעורה, ומגמגם ומסמיק כשהיא קרובה אלי. עדיין בוכה כשאנחנו עושים אהבה ושואג כשמגיע לפורקן. עדיין חולם אותה בלילות ופולט לתוך הסדינים כמו ילד קטן. ולמרות שהיא מקבלת את כל אלה בתור מחמאה, ממשיך ומתנצל בכל פעם מחדש.

גם אני קראתי את הפוסט האחרון שלי, וכמו כולם הגעתי אליו בעקבות נערות הליווי (סתם). לקח לי מספר ימים לחזור אליו. אני לא בטוח שזה הפוסט שהייתי רוצה לראות בדף הראשי, אך מצד שני אין ולא יהיה פוסט מאפיין ומתאים ממנו להוות כרטיס כניסה או דחייה שלי אל ליבו של אחר. ועל כך תודה גם לאלוהי הישראבלוג, דהיינו: לעורכים.

אחד הדברים שהדהימו אותי בפוסט המדובר, היה המעבר בין המלחמות והבקבוקים ונערות הליווי (כמובן), והטבע המדהים והעלוקות, לבין הפסקה הקטנה והאחרונה שכתבתי עליה. בפורים, כלשהו נוסף, אחרי שחיל תובלה (אט"ל) שוב העביר את כולם דרומה, שוחחתי עם ידידה וסיימתי את השיחה במילים: וזה כל מה שאני יכול להגיד על הנושא, ואני צריך ללכת, ואני מתגעגע אל אשתי. היא שתקה, ומכיוון שהייתי חייב לברוח, לא המתנתי לתשובתה. רק בחלוף חודשים רבים היא סיפרה לי שהייתה המומה מהקול שלי שהשתנה לחלוטין כאשר אמרתי "ואני מתגעגע אל אשתי". לו הייתה אומרת את זה לפני ארבע שנים, הייתי חושב שהיא זו שיוצקת גוונים לתוך הנימה שלי, כי כך נתפס בעיניה גבר מאוהב, אבל כאשר שוחחנו, כבר ידעתי שהיא צודקת. לא רק שהכתיבה ונימת הקול שלי משתנות כשאני כותב או מדבר עליה, אלא אפילו העולם נראה אחר כשאני מדמיין אותה קרובה. קצב הנשימה שלי משתנה, התחושה של השרירים בחזה, של המכנסיים באזורים ספציפיים, ושל שמורות העיניים שמציירות אותה על צדן הפנימי בכל פעם שאני מעפעף.

היום, כשאחזה בקוביית הקרח בשיניה והצמידה את שפתיה אל שפתיי, ביקשתי שלא תעזוב אותי לעולם והיא התבלבלה והשיבה: "אני לעולם לא אעזוב אותי", ואחר-כך צחקה במבוכה. ואני תיקנתי את עצמי וביקשתי ממנה שלא תעזוב אותנו, כי בלעדיה שוב אקפא. 

פסל בטירה של ויליאם רנדולף הרסט - סן סמיון, קליפורניה. שימו לב לפוקסיות הארגמניות ולא רק לאדם וחווה.