אני לא מסתדר עם שינה, היא לא באה לי טוב מכל-מיני סיבות, בעיקר בגלל העבודה. שבועות של "משמרות" בלילות דפקו לי את היום, וחודשים של "משמרות" בשעות מחוברות הפכו לי את היוצרות. אני יכול לישון שלוש שעות בלילה ואחרי שבועיים כאלה להירדם ל- 24 שעות. או לא לישון במשך יממה ויותר, ולהרגיש ערני. הגוף שלי כבר מזמן התרגל לסיסמא "אין לא יכול, יש מת", ולמד לשחרר לפי פקודה ולפי פקודה שוב להתהדק. אני לעולם לא עושה היום את מה שאפשר היה לעשות אתמול, ואת מה שאפשר היה לעשות אתמול אני עושה שלשום. חיי מתנהלים לפי סדר עדיפויות שנקבע מראש, כל יום מתחיל ממטרה וכל שחר מפציע עם הדפס "להסתער".   

פעם, במקום אחר, כינו אנשים כמוני "מורעלים", אחר-כך "מצטיינים" ואחר-כך "מחוקים". עכשיו, מהמקום בו אני נמצא, הרחק מהמדינה שהייתה אהובתי הראשונה בזרועותיה נשבעתי למות, אני מבין עד כמה צדקו האחרונים. כאן, באמריקה רחבת הידיים, חיוך ועתיד, מבלי לשנות את הרגליי, אני לומד את עצמי. אני עוצר לרגע ונושם ומסתכל סביב, ומבין שלא משנה עד כמה מנומסים הם וכמה נקיים וכמה אני מקנא בהם על הקלות בה הם חיים, שלא לעולמם אני שייך.

היא מלבישה אותי במדים אחרי שבוע ימים שלא ישנתי כי הצוות שלנו עבד על מצגת. (כיוון שלא דחיתי לרגע האחרון, הצלחתי לישון שש שעות טובות לפני ההרצאה. היא גילחה אותי וקילחה אותי ואפילו מרחה על כפות ידיי ועל שפתיי את המשחה המרפאת ואחר כך שכבה על גבי עד שנרדמתי והעירה אותי באותה תנוחה, כדי שאדמיין שלא זעה ממקומה). כן, היא מלבישה אותי, עכשיו תורה לקחת פיקוד. היא אוסרת עלי לזוז ו/או לשבת פן לא אגיע מגוהץ להרצאה. אני מעיר שלא אוכל לנהוג בעמידה והיא מסבירה שהקמטים של ישיבה ברכב שונים מאלה של הספה.

"תפתח את הפה, חייל!" פוקדת עלי ודוחסת לתוך פי פרוסה מעוגה שרק אפתה.

"אהיה על SMS," ממלמל בין לעיסה ללעיסה, "תכתבי לי, בבקשה. כשנוצג, אשים על שקט ואענה אחר-כך."

"שים על רטט ומתחת לביצים, תינוקי," צוחקת, אבל לא מתקרבת פן תקמט.

דמעות של תשוקה שורפות את עיניי. היא נראית כל-כך מאושרת כשאני מתמכר אליה, וכשמעבירה את ידה על הזקפה, מבלי להוריד את עיניה מעיניי, אני נכנע.

גם זה אחד מפסליו של מיסטר הרסט (סן סמיון). אספר עליו בפעם אחרת, כי מגיעה לו במה משלו.