מאוד מוזר ההבדל ביני הכותב לביני החי. בחיים אני מאוד מחושב, מופנם, שתקן ומרוחק. ניחנתי בקול נמוך ועמוק כל כך, עד שבכל פעם שאני מרים אותו קצת, שורף לי בגרון. בנוסף, אני סובל מתופעה שנקראת "דיבור עצל", מה שאומר ששליש מהאותיות אני לא מבטא. הריש שלי היא העצלנית מבין כולן. עד לפני מספר שנים בכלל ויתרתי עליה. בא"ב של אליפל לא הייתה האות ר'. מי צריך כ"כ הרבה אותיות, באמת! לאמא שלי יש תיאוריה לגבי כל אלה, היא טוענת שאני סתם עצלן בכל הקשור לתקשורת עם אנשים ושלא בא לי להתאמץ כדי שיבינו, אבל אני לא מסכים אתה. אני מאוד רוצה שיבינו אותי... לא כולם. על כל פנים, מבלי להיכנס לפרטים מיותרים ומביכים, כך מתנהלים החיים הווקליים שלי:

אני: ממלמל משהו בקול שנשמע כמו הד עמום מתחתית של חבית. 

אמא: אליפל! אתה שוב ממלמל. תחזור על כוווול מה שאמרת ותבטא כל אות בנפרד.

אני: אלף, מם, אלף פסיק, אלף נון יוד.......

אמא: אל תתחכם! תבטא כל מילה בנפרד ואני מבקשת שתגביר את הקול כדי שאנשים יוכלו לא רק לשמוע אלא גם להבין.

אני: אם חשוב להם להבין אותי, שהם יתאמצו למה תמיד אני?!

וכמובן חוזר על כל מה שאמרתי תוך שאני מסתכל עמוק בעיניה הכחולות והטובות שאני כל-כך אוהב, ומבטא כל מילה בנפרד ובקול רם עד דמעות. ואז היא פורצת בצחוק ומוותרת לי. 

אנג'לינה כבר רגילה. היא לעולם לא צועקת לי כדי שאענה לה. היא מתקרבת ושואלת. כי אין סיכוי לשמוע את התשובה שלי ממרחק (או להבין אותה). מה עוד שגם האנשים סביבי כבר מזמן התרגלו לכך שאינם מבינים אותי ולכן לפעמים כששואלים אותי שאלות סרק שאין לי כוח להשיב עליהן, אני עונה: "מלמולמלמומ למומלמו" וממשיך ללכת, והם בטוחים שעניתי אבל הם שוב לא הצליחו להבין מה. 

בבלוג, לעומת זאת, אני אחר. אני אימפולסיבי. אני כותב ומיד מפרסם. לא משתהה לרגע ולא נותן לטקסט להתקרר, כי אני יודע שאם אשאיר אותו על הדף ללילה, אתחרט ולא אפרסם. וכך מתחיל הבוקר שלי:

אני מתעורר בבהלה והשאלה הראשונה שאני שואל את עצמי היא: "כתבתי אתמול? לא כתבתי? כן כתבתי! אלוהים שישמור, מה כתבתי? אוי לא! (נזכר) אני חייב למחוק את הכל! את עצמי, את התמונות, את הטקסט ואת הבלוג. איך יכולתי לכתוב משהו כזה, הרי עכשיו הם כולם יודעים איזה חמור אני!" ואז אני מתיישב על המיטה ונושם. סופר עד עשר. מדמיין את כל האנשים שקראו את מה שכתבתי ובא לי למות. פותח את המייל, מוצא שם תגובה ונושם לרווחה: "מישהו הגיב לי! למישהו זה הזיז! איזה כיף!" כמובן נכנס ומודה ומסמיק ונבוך ונורא מתלהב, אפילו מספר לאנג'לינה שנדמה לי ש"הם" מחבבים אותי קצת. חולפת שעה ואולי חולפות שעתיים, מגיבים עוד שלושה, אני שוב מסמיק ומודה ושוב מציין את החיבה, ואז מגיב החמישי. אני מרגיש את אגלי הזיעה שמרטיבים את בית השחי שלי. "יותר מדי מגיבים. לא סתם באו. מישהו סיפר להם שאני כותב. אלו בטח האחים החורגים שלי, עליהם מעולם לא ידעתי, והאישה הנחמדה ההיא שהגיבה כל-כך בעדינות ויפה היא הניק הכפול של המפקד שלי, שלא לדבר על זה שנחת בבלוג שלי כבר בפוסט הראשון. הוא בליינד אשתי הראשונה!"

אז כן, מצב פסיכוטי הוא לא-כלום לעומת מה שהרגשתי כשמאתיים איש הגיעו לכאן בעקבות צירוף מילים "נערות הליווי" שהופיע בפוסט הלפני-לפני אחרון. ניחא שאימפולסיבית חשבתי שעדיף להחליף את הצירוף ב"עובדי בניין שעירים במיוחד", אלא שאחרי שלושים מחפשים ראשונים שקלתי ברצינות למחוק את כל הטקסט ולפרסם במקומו את ה- "מלמולמלמומ למומלמו", כדי שיחשבו שזה לא אני, אלא הם שלא הבינו אותי נכון.