טוב, נמאס לי לדבר עלי. זה מעייף. בחיים שלי לא דיברתי על עצמי כ"כ הרבה כפי שדיברתי מאז פתחתי את הבלוג. מטורף לגמרי. עכשיו לפחות אני מבין למה לקח לי שנים לפתוח אותו. התייבש לי הפה, מסתובב לי הראש ונתפסה לי הלסת. נמאס עלי ההוא שמתקרא אליפל. שייצא רגע בחוץ.

בואו אספר לכם על סאן סימאון.

העיר הזערורית, סאן סימאון, נמצאת בקליפורניה, כמובן. היא יפה כמו שאר הערים הקליפורניות, מטופחת, מסבירת פנים ומוקפת בשמורות טבע מדהימות, כלבי ים, לווייתנים, ובשאר אוצרות של האוקיינוס השקט. אתמקד כרגע רק על הטירה של מיסטר הארסט, כי סיפור חיו הוא סיפור אמריקאי אמיתי, כזה שיכול להתרחש רק תחת בית השחי של הדוד סם.

מיסטר הארסט נולד למשפחה של מיליונרים, לסנטור ולמורה בת 19 וגדל על רקע נופים של אוקיינוס השקט, ערבות והרים בקליפורניה. מאביו הוא רכש את האהבה לטבע ולבעלי חיים ומאמו את האהבה לאמנות. מי הוא היה יותר – אוהב אמנות או בוקר, קשה להגיד ואני חושב שזה מה שהופך את סיפור חיו לכל-כך דמיוני על גבול בדיוני. הוא נשר מספסל הלימודים באוניברסיטת הארוורד אחרי שהשאיר בחדרו של דיקן חמור עם שלט: "עכשיו יש שניים כמונו" וכי סבסד מסיבות אלכוהול פרועות, וכיוון שנשאר ללא השכלה, בדומה לכל לא-יוצלח אחר, השתלט על ו/או פתח כ- 25 עיתונים ברחבי ארה"ב, והכפיל את המיליונים של הוריו.

ב- 1919 מיסטר הארסט התחיל לבנות את טירת הארסט, אותה מעולם לא סיים, במטרה להיות בעל מוזיאון פרטי. לשם כך הוא רכש יצירות אמנות בשווי הון עתק מכל רחבי העולם ואף נקלע לקשיים כלכליים ולווה סכומים שהסתכמו במיליונים מחבריו.

מיסטר הארסט בנה בטירה ספארי פרטי עם מאלפים ואפילו דובי קוטב והיה האדם הפרטי הראשון בארה"ב בעל ספארי. כאשר עולים אל הטירה ניתן לראות בצידי הכביש התלול זברות בין סוסי פרא – שאריות מהספארי המדובר. בנוסף כמובן צריך להיזהר שלא לדרוס אייל או משפחה של חזירי בר (שהחליטה לפתע לקפוץ תחת גלגלים שלנו).

הטירה נראית כמו גוגל מוגל של הכל. אם להתייחס אליה כאל מוזיאון, אז היא באמת מדהימה בעושרה, אבל מכיוון שהיא שימשה לו בית, אני לא מבין איך הבוקר חסר הטעם הזה הצליח ליצור כזה סלט בבית שלו. אין קשר בין אביזרים, בין חדרים, בין קישוטים, ובין כלי אוכל יקרים מהמאה זו ואחרת ניצבים קטשופ וחרדל אמריקאים. הוא אירח בטירה שלו את כל המי-ומי, מפוליטיקאים ועד שחקנים מפורסמים, והתפקיד שלהם היה לשעשע אותו. הוא אסר על שירות חדרים בביתני האורחים ואילץ את המתארחים לאכול בחברתו ואחר כך לצאת לאחת הגינות או אל אחת הבריכות (את יופיין ניתן לראות בסרטון באורך ארבע דקות שהכנתי וצירפתי מטה) ולעסוק בפעילות משותפת בזמן שהוא יושב ומסתכל.

אבל למרות מה שעשוי להשתמע מדבריי, הוא לא היה אוהב אדם. ככל שהאורח נשאר יותר, כך הורחק כסאו מכיסאו של מיסטר הארסט. הוא מאס באנשים ואיבד בהם עניין, אפילו באשתו שחיה חיים עצמאיים בנפרד ממנו בלונג איילנד, ופרט לאדריכלית שלו, למאהבת שלו (עבורה אף רכש טירה נוספת), לטבע ולבקר, לא שמר עם אף אחד על יחסי קירבה (אני מסכים אתו. חבר צריך אחד, בתנאי שהוא טוב). למטה, למרגלות ההר עליו ממוקמת הטירה, ניתן לטעום תבשילים מבשר בקר משובח שמשפחתו מייצרת עד עצם היום הזה.

יש כמובן עוד המון, אבל אני אחסוך מכם את ההתלהבות שלי. אולי רק אוסיף שברעידת אדמה אחרונה שהמוקד שלה היה בסאן סימאון ועלתה באבדן רכוש ואף נפש, הטירה נשארה לעמוד על מקומה. היא אפילו לא רעדה. האדריכלית הזאת, שהייתה אישיות משל עצמה כי בתור אשה בתקופה ההיא היה לא פשוט לנהל עסק עצמאי ואף להצליח בו, כנראה ידעה מה היא עושה. את הטירה, אגב, תרמו צאצאיו של מיסטר הארסט למדינת קליפורניה והיא משמשת מוקד תיירותי ומקור הכנסה לעיירונת הקטנה בה היא ממוקמת. והם תרמו אותה בתנאי שיתאפשר להם להמשיך ולגדל בקר בשטחה העצום שכולל הר.

אין לי מושג מה החמוד הזה חיפש, אבל זה כנראה היה חשוב מספיק כדי לחפור בכזאת שקדנות עם הטוסיק כלפי מעלה. הוא אפילו לא הרגיש שהתקרבתי אליו. או שהיה באמת עסוק או שכמו שאר יצורים בעולם (כולל בני אדם) החליט שאני עץ שהיה שם קודם, למרות שלא שם לב. 

הסרטון (ניתן לראותו ב HD במסך מלא):