פרודיה לזה

ככה זה נשמע מהצד המבודח יותר של הרצינות. בסוף אפריל אכנס לבסיס סגור לשלושה שבועות. ושם אחליט אם לחזור. לעשן. 

מערכת היחסים שלנו, של תיקי השכנה מלמעלה ושלי, התחילה ברגל שמאל. היא לא אהבה אותי כמעט מהיום הראשון. לא רק שהיא נהגה לתלות את הכביסה שלה מעל שלי שניה לפני ששלי התייבשה ולהכתים אותה בצבעיהם הזוהרים של תחתוני החוטיני שלה, אלא שהיא מיד הדביקה לי את הכינוי הארוך: "דביל גס רוח ובהמה". אני מניח שזה קשור איכשהו לאותו בוקר בו כמו תמיד ניצבתי ערום ליד החלון והמתנתי שתתייבש הכביסה כי לא היה לי מה ללבוש. וכמו שזה קורה תמיד ברגעים הכי לא מתאימים ובבקרים בהם מאחרים לישיבה במעבדה עמוסה במבחנות עם לקוח קרצייה, ברגע ששלחתי את היד אל חבל כביסה, טיפה ענקית וירוקה נחתה על החולצה שהתכוונתי ללבוש. באחת זרקתי אותה על כתפיי ועודי מכפתר אותה מעל הבוקסר, עליתי למעלה. אך מי היה מאמין שאחרי שתבדוק בקפידה את הבליטה שהתרוממה מהבוקסר שלי, תיקי תתעלם לגמרי מהמדליה הירוקה שהתנוססה על חזי ובבוז תפלוט אל פניי: "מה הבעיה? תבנה לך גגון". דם התיז לתוך עיניי וקצף מילא את פי. "מכשפה מחומשת" סיננתי בתשובה "בפעם הבאה אפיל לך את הכביסה עם מקל מטאטא או אשתכר ואעלה לגג ואקיא על החוטיני שלך". ומאז, בכל פעם שתלתה כביסה, לא התאפקתי וצרחתי בקולי קולות: "מכשפה מחומשת, החוטיני שלך שוב מטפטף עלי". והיא מצדה השיבה אלי "דביל גס רוח ובהמה".

עד שנמאס לי והחלטתי לתקן את התדמית שלי בעיניה של תיקי. התחלתי בכך שבמשך חודש ימים ייבשתי את הכביסה במשרד. המזכירה אפילו לא שאלה מה קרה כשראתה אותי עומד ערום ליד חולצה שסירבה להתייבש למשביו של המזגן. לדעתי הפעם היא פשוט לא רצתה לדעת. אבל באחת מהזדמנויות נתנה לי טיפ נחמד.

"בוס," אמרה והניעה את שדיה המלאים מול עיניי, "עבור הסדינים תשתמש בעמילן לכביסה קשיחה ותקנה גם מרכך כביסה כחול. יש לו ריח נהדר."

"אולי תתני לי גם המלצה איך לשנות את דעתה של אישה שחושבת שאני בהמה גסת רוח ודביל?" שאלתי.

היא מלמלה משהו לגבי העלאה במשכורת אבל בסוף התרככה והמליצה לבשל לתיקי ארוחה.

"אולי תעוף מפה?" אמרתי אחרי שעתיים שמוטי היה תקוע אצלי בבית וצפה בערוץ הפלייבוי."אני רוצה להזמין לפה את השכנה."

"ואללה?" שאל מבלי להוריד את עיניו מהתחת שהופיע על המסך, "אז תביא אותה. מה? אני מפריע?"

"כן!" צעקתי, לחצתי על השלט וכיביתי את הטלוויזיה. "תתפלא, אתה מפריע. אני מתכנן לבשל ארוחה כדי להרשים אותה..."

"בחיי, בנאדם, אתה לא יכול להרעיל אותה רק בגלל שהיא מטפטפת לך על הכביסה."

"אני הולך לבשל," הודעתי, "וכשאצא מהמטבח אתה לא תהיה."

אלא שממוטי לא כל כך פשוט להיפטר. מאז ערוצי הוט ניתקו אותו בגלל החוב, הוא התנחל אצלי בדירה. בהתחלה הוא לא הפריע לי כי התמזג עם ערמת הבגדים שבסלון, הכלים המלוכלכים, בקבוקי הבירה הריקים וקופסאות השימורים המחלידות, אבל משתלה את החלוק שלו על דלת של חדר רחצה והעמיד את נעלי הבית שלו ליד המיטה שלי, איבדתי את הסבלנות.

"אני אבשל עוף בעמילן תירס, יש לי מתכון מעולה," ניסה להתפייס כשראה את הוריד שהחל לפעום במצחי.

מוטי הלך למטבח. הסתכלתי על השעון. לא היה לי סיכוי להספיק לבשל, להתלבש ולהתגלח ולכן נאלצתי להסכים.

"יש בפריזר," צרחתי, "עוף קפוא. אתה יודע להפעיל תנור?"

שמעתי צליל חבטה ואז את מוטי שדילג במטבח, כנראה על רגל אחת.

"מצאתי אותו!" צעק בתשובה.

"אתה יודע מה לעשות אתו?" שאלתי, אבל חזרתי בי מיד ורצתי אליו. "לא, לא את זה. את זה לא צריך. זאת תרנגולת ממין זכר!"

"מה אתה דואג?" שמעתי אותו לפני שנכנסתי למקלחת ופתחתי את המים, אבל לא עניתי.

ליטפתי את חברי שתום-העין בחיבה. הוא קרץ לי בעינו האחת וחזר לממדיו המקוריים. "היום תצטרך להתנהג יפה," אמרתי לו והצבעתי על הסבון. "ואם תצליח, תקבל פרס".

דפקתי בדלת של תיקי והזמנתי אותה לארוחה. הסברתי לה שאני מתכוון להוכיח לה שאני לא בהמה ושלא קיים מנומס ממני בכל הבניין. למרות חוסר אמון שהבליח מעיניה, היא הציעה לכבד אותי בכוס קפה. כאשר התרחקה זיהיתי מיד את החוטיני הירוק שבצבץ מבעד לחצאיתה הלבנה. שתום-העין אותת במכנסיי. 

"לא צריך," חצצתי בידי בין פטמותיה לספל הקפה כשהתכופפה מעל השולחן. "אני לא מערבב בין בשר לחלב."

בלי להגיד מילה, תיקי הורידה את חולצתה והצמידה את שדיה המשוחררים אל שפתיי. היה נדמה לי שתיקי ממש התרשמה מנימוסיי ולולא שתום-העין שהתדפק בעקשנות על רוכסן מכנסיי, היא לבטח הייתה ממשיכה להניק אותי עד שהעוף של מוטי היה נשרף. אבל הוא לא ויתר. הוא לחץ על המצפון שלי כל כך חזק עד שלא השאיר מרווח נשימה לא רק לי, אלא אפילו לשני חבריו. פרמתי את החגורה וגאלתי את כולנו מהצפיפות.

"תיקי," משכתי בידה, "תהיי נחמדה ותני גם לו קצת, כדי שירד לי מהצלעות."

ואכן תיקי הייתה נחמדה. היא כרעה על ברכיה ומיד החדירה אותו לתוך גרונה. עזרתי לה במשיכות קלות בשיערה, כדי שלא תאבד את הקצב ובירכתי אותה ואת פיה בכינויים שהמצאתי בו במקום. היא השתנקה מספר פעמים וחשבתי שאולי כדאי לעצור לרגע, אבל עיניה שדמעו מאושר ופניה שהאדימו, סימנו לי שאין צורך בהפסקה. כדי לא להרוס את הרושם שיצרתי מכבר, שלפתי את שתום-העין שניה לפני שירק אל תוכה את חלבוניו והעמדתי את תיקי על רגליה. היא עשתה תנועות מוזרות עם הפה, מצמצה בעיניה ונשכבה על הספה.

"אנחנו נמשיך אחרי הארוחה," ליטפתי את שדיה וגערתי בקיקלופ החצוף שהסמיק והתכווץ מבושה.

תיקי שתקה. היא שתקה גם כשעזרתי לה ללבוש את החולצה ולגמתי מהקפה, שהיה כבר קר, כדי לא לפגוע ברגשותיה. אבל אז מישהו חבט, לדעתי עם הראש, בדלת הכניסה. ניפחתי את שריריי ובצעדי אביר ניגשתי לפתוח. אמנם זה היה מוטי אבל באופן מפתיע הוא דמה לתיקי. גם פניו היו לבנות כמו סיד, גם עיניו עפעפו וגם שפתיו עשו צורות של מילים מבלי להשמיע מילה.

"מה קרה?" שאלתי בבהלה.

"העוף." מוטי נופף בידיו.

תיקי שבינתיים חזרה לעצמה, ניצבה לידי והסתכלה על מוטי וכשהתקרב למדרגות וניתר למטה, שנינו עקבנו אחריו. הוא רץ למטבח והצביע על חלון של התנור.

"אני לא יכול להוציא אותו משם," אמר, "הוא מתנגד."

"מי?" שאלנו תיקי ואני בקול אחד.

"העוף!"

גחנתי אל התנור. מעבר לזכוכית חסינה ניצב עוף כרות ראש על שתי רגליו הכרותות, פרש את כנפיו לצדדים ואת צווארו יישר כלפי מעלה.

"מוטי, מה עשית לו?" שאלתי באיפוק.

מוטי לא ענה. תיקי פתחה את דלת התנור וניסתה לשלוף את העוף החוצה, אך הוא נתפס עם צווארו בספיראלה עליונה ולא זז. הלהב של הסכין התעקם כשניסיתי לחתוך אותו ישירות בתנור. כולנו הבנו שמשהו מוזר קרה לעוף, אבל מוטי לא דיבר. לולא תיקי ודרך הארץ שעדיין ניסיתי להפגין, הייתי שולף את העוף עם הספיראלה ואת מוטי דוחס לתנור ומגלה את האמת, אבל במצב בו הייתי, לא נותר לי אלא לבהות בעוף המאובן, במוטי שנאלם ובשדיה של תיקי שעלו וירדו עם נשימתה. ניגשתי למקרר ושלפתי ממנו בקבוק בירה. פתחתי אותו על הקצה של השיש. הפקק התגלגל ועצר ליד הקיר, עליו השענתי את הקניות שלא הספקתי לסדר. השקית עם "עמילן לכביסה קשיחה במיוחד" הייתה פתוחה. קניתי את העמילן כדי להרשים את תיקי בסדינים מעומלנים אבל להשתמש בו לא הספקתי עדיין.

"טוב, יש לי פתרון", אמרתי כשהדם שמילא את הראש נסוג מעט, והרמתי את הבקבוק הגדול והכחול.

הערב היה הרוס. ידעתי שתיקי לא תמשיך את המציצה, שמוטי לא יוריד את החלוק שלו מהמתלה וששוב אצטרך להביא מהבלוק בסטר סרט כחול ופיצה מרגריטה מחיים השמן. כשהתקרבתי אל מוטי והבקבוק הגדול בידי, מוטי סכך על ראשו בידיו כדי להתגונן מפני המהלומה הצפויה. הסתכלתי על תיקי שעקבה אחריי בחשש וסחטתי מעצמי חיוך.

"אין לי שמץ של מושג מה גרם לך למרוח על העוף עמילן לכביסה," אמרתי למוטי, מתאפק אך בקושי מלחבוט בו ודוחף אליו את הבקבוק, "אבל לדעתי רק מרכך הכביסה הכחול יוכל לעזור, חן המזכירה אמרה שיש לו ריח נהדר."