בכורה מתקשרת בארבע בבוקר (זה בסדר, אני מתעורר בין ארבע לשש).

אני: איזה יופי שהתקשרת! אין לך מושג כמה חשוב לי שגם אתם תתקשרו ולא רק אני.

היא: בסדר, אבא, אתקשר אליך גם מחר, תרגיע. תגיד, יש לך חלום שאתה מת להגשים?

אני: לא. כשאת ואחיך נולדתם, כל חלומותיי התגשמו. אמנם אמא שלכם ואני לא הסתדרנו, אבל כשהכרתי את אנג' פוציתי אפילו על כך.

היא: אתה ואמא כל-כך משעממים! גם היא אמרה שכשנולדנו, חלומותיה התגשמו.

אני: ואיזה חלום את רוצה להגשים?

היא: ביקשתי מאמא לעשות צניחה חופשית והיא אמרה שאני יכולה להמשיך לחלום!

אז כן, אני מאחל לכולם חג שמח ולמי שזה חשוב לו, אזי גם כשר. ואנא מכם, טרם אתם חולמים לעשות צניחה חופשית, בנג'י עם חוט תפירה או שיט בנהר התנינים, בקשו שלא להיוולד להורים פולנים.

כשאנג' הבטיחה לי שלעולם לא תפריד ביני לבין ילדיי, ולא משנה איך היא ואני נפרד, התאהבתי בה בפעם נוספת. התאהבתי בה מיליון פעמים בכל פעם שראיתי אותה עם ילדיי מנשותיי הקודמות, ושוב כשסיפרתי לה את השיחה עם הבכורה, ואנג' השיבה: "היא מנסה לבדוק אותך, אלי, שמא תרשה לה לבצע את הצניחה החופשית למרות שענת (הראשונה שלי) אסרה. אבל דע לך, שאם תחליט לאפשר לה, זה יהיה על גופתי המתה". לא די בכך שאשתי הערבייה ניקתה את כל הבית מחמץ והשאירה לי מדף חוטאים אחד, אלא שמסתבר שגם היא פולניה.