1.  מלחמות מקשיחות את השתיקות. משל היו יבלות על עור שמאבד מרגישותו, הן מכסות על העצבים החשופים ומגוננות על המקומות הרכים מפני פגיעה עתידית. גיבורת הספר "ביקור" תוהה מה השתנה בבתה בת השלוש שנפלה מחלון ביתה ושרדה בנס, כי לא יכול להיות שאדם יעבור כזאת חוויה ולא ישתנה. היא לא מצליחה לעמוד על ההבדלים. גם אני לא.

2.   אני מדקלם חלקים מספרים אהובים, מעלה את הרגשות שהרגשתי כאשר קראתי אותם, משווה ביני אז לביני עכשיו, נאחז באליפל שחומק מבין אצבעותיי ומשלים עם ה"אני" החדש. יש בהן משהו - במלחמות - שמחדד את מי שהיינו לפניהן, מחריף אותו ומלטש. למרות שאולי זה רע, עצם המחשבה שאני מתפתח עושה לי טוב, כי מים עומדים בסופו של דבר הופכים לביצה.

3.   השעון שלי מכוון ללוס אנג'לס. אני יודע בכל רגע שחולף מה עושים כרגע ילדיי. במהלך חודשיים אחרונים אהבתי את אשתי במשך שבוע אחד בלבד. הייתי מעדיף לחסוך את המלחמות מהבלוג, אבל אני לא יכול לשלוף אותן מחיי. אני מתגעגע נורא ושמח על כך. גם אהבתי מתלטשת בכל מלחמה.

4.  איבדתי את הבלעדיות שלי אצל ריבר. במהלך חודשיים אחרונים הוא התיידד עם אשתי והפך מחבר שלי לחבר משפחה. אני מחייך ומסתפק בראשוניות. הייתי ראשון למצוא בו חבר אמת. בעצם, הוא שיחד אותי עם "הולכת על ארבע" שלו. אני מאוהב בה, מה שעושה גם אותי למעין חבר משפחה שלו. מלחמות יודעות לעשות גם את זה.

5. אחרי "עופרת יצוקה" (שגם היא הייתה מלחמה לטעמי), מישהי הודיעה בגאווה רבה בפורום הקהילתי אליו השתייכתי, שהיא רשמה את כולנו להפגנה למען ילדי פלסטין. התרעמתי מאוד ולאורך עמודים רבים ניסיתי להסביר לה שאין זה הוגן לשייך קהילה שלמה, שאינה מושתתת על דעות פוליטיות, להפגנות פוליטיות. בעמוד עשרים, לערך, נשברתי מטיעוניה האוויליים והתוודיתי בפניה, קבל עם וקהילה, שאני פושע מלחמה שכרגע נתבע בהאג. ביקשתי שתחליט האם אני שמאלני שנלחם באלימות הישראלית בעזה או טרוריסט יהודי במדי צה"ל שאוכל ילדים פלסטינים לארוחת בוקר ובפסח מכין מצות מדמם, כי אני לא יכול להיות שניהם. הקהילה נמחקה מרשימת המשתתפים בהפגנה בעקבות מכתב שכתבתי למארגנים, אליו הצטרפו פושעי מלחמה נוספים. בחלוף שנה גולדסטון ביטל את האשמותיו, ומאז בגלל מחסור במרכיב הכרחי במתכון, אני אוכל חמץ גם בחג האביב. אולי אחרי "צוק איתן" יקום גולדסטון חדש? נסתרות הן דרכי המלחמה.

6.   תכירו את צוקית. כשמצאתי אותה, היא הייתה בת שבועיים וחצי. היום היא בת ארבעה שבועות כמעט. ילידת עזה, שוודית לפחות למחצה. מפקדת פלוגה "53 פרעושים" אותם שלפתי באצבעות אחרי שהרטבתי אותה (כן, ספרתי) כדי לזהות אותם טוב יותר. לא רק שהם היו ענקיים ולכן אין לי ספק ששוגרו מכור גרעיני של איראן, הם אף השתמשו בה בתור מגן חתולי בידיעה שתכשירים נגד פרעושים יהרגו אותה בגלל היותה כה קטנה. ביממה אחרונה קיבלתי חופשת התרעננות קטנה ולכן לקחתי אותה לרופא. קיבלנו אנטיביוטיקה נגד זיהום בעיניים ואוזניים וויטמין C. אח"כ קפצנו אלי והראיתי לה את עץ הדובדבן הגמדי שנטעתי בגינה המשותפת שלי ושל ולנטין השכן, ואת האקוואריום. עץ הדובדבן הניב השנה שני דובדבנים, הדגים בסדר גמור, ולנטין בסדר גמור, וגם אני לא רע. מתגעגע אל אשתי ובכל פעם ששומע את קולה ומבין עד כמה היא אוהבת אותי עדיין, למרות המלחמה, עוד יותר מאוהב.

7. מאחורי כל סעיף עומד אדם אמיתי. 

כאן אני מנקה לה את הפרעושים. 

היא לא ממש נרדמת. היא נופלת באמצע משחק. זבנג וגמרנו. כמו תינוצ'יק אנושי היא מתעייפת תוך כדי השתוללות. לפעמים מתוך שינה היא מדמה תנועות יניקה מפטמה. כנראה חולמת על אמא שלה. 

אם מתישהו לא אחזור, אנג' תמחק את הבלוג.