האור העז מהסלון הציף את גומחותיו האפלוליות של חדר השינה. היא ניצבה על רקע האור והסתחררה מולי בשמלתה התכולה. גלגלתי את עיניי, ופורש את הגפיים לצדדים, נפלתי לאחור ועשיתי את עצמי מת או לפחות מעולף.

"אתה אוהב?" שאלה.

"אני לא יכול לענות עכשיו. התעלפתי, את לא רואה?"

היא התיישבה בפאתי המיטה, סידרה את שמלתה כך שלא תתקמט ובתנועה רכה הניחה את כף ידה על פניי. אצבעותיה הדקיקות חדרו את שפתיי ונגעו בלשוני.

"אתה אוהב?" שאלה, יודעת שאני לא יכול לענות בזמן שאני מוצץ את אצבעותיה.

דחפתי את ידה עמוק יותר לתוך פי והרגשתי את הדמעות, שגאו מעל ריסי עיניי, חולפות על הרקות ונוחתות על הכרית.

אחרי שסיימנו להגיש את המנה הראשונה וחברים שמיצו את הרמות הכוסיות לכבוד חזרתי התחילו לאכול, היא אחזה את ראשי המגולח למשעי בידיה, וקירבה אל אוזני את שפתיה.

"אתה אוהב?" לחשה.

מילאתי לעצמי כוסית נוספת ולא השבתי. לא השבתי גם אחרי שהעריתי אותה לתוך גרוני, וגם לא אחרי שהנחתי אותה על השולחן וקינחתי בסלט את השריפה שפילחה את הושט. שתקתי במשך הערב כולו כי פחדתי לפתוח את פי, פן עם פתיחתו אשיל מעצמי את כל המגננות ולעיניי-כל אפול על ברכיי, אטמון את פניי בברכיה החשופות ואספר לה עד כמה... עד כמה אני אוהב.

"אתה כנראה לא אוהב אותי," לחצה את כף ידה אל מפשעת מכנסיי.

אחרי שווידאה שתפחתי תחת ידה וראתה אותי מנגב במפית את הזיעה שנקוותה על מצחי, היא הגישה את המנה השנייה. אני, שלא עזרתי לה מסיבות מובנות, נשארתי לשבת במקומי בחוסר הבעה רק בזכות מאמץ של כוח רצון. הקולות הגיעו אלי מרחוק. לחלקם עניתי, לחלקם לא. רציתי לכתוב שהם חשבו שאני שיכור ולכן ויתרו לי. ואכן, עד רגע כתיבתו של הפוסט, האמנתי בכך. אבל נדמה לי שכיוון שמדובר בחברים שמשרתים אתי, הם הבינו את מה שעובר עלי. עד כמה שזה אולי יישמע מוזר, דווקא בין אנשים שרגילים להרוג, אני מרגיש הכי בנוח לאהוב. אולי כי הם, שאוהבים כמוני מבינים אותי מבפנים, ואולי כי יצרנו לנו שפת אהבה משלנו, אותה "אחר" לא יבין.

אנג' הביאה לי עכשיו כוסית ויסקי (כן, אני תמיד כותב בשידור חי) והתיישבה לידי. היא מסתכלת על המסך בזמן שאני מקליד. פניה נקיות מאיפור, לשפתיה התפוחות צבע דובדבנים. עורה השחום קורן בזהב חיוור ולשיערה ניחוח של תותים. גופה מרגיש כמו כרי מרעה בתוליים כשהיא מנסה לא להפריע, ולכן מחפשת לה מקום צמוד אלי בלי להסתיר את המסך. אני לומד אותה, נדהם ממנה, צמא אליה ומתגעגע גם כשהיא לידי. לו יכולתי, הייתי מוותר על נשימה ונושם דרכה ולמענה, כדי שתדע שלא משנה עד כמה אני רחוק לפעמים, ולפעמים מנותק, אני תמיד ולנצח קודם כל שלה.

באור קטיפתי של שעת הערביים, הבוקע מעליית הגג בלוס אנג'לס, אני כותב יומן ומספר לאהובתי על אהבתי, מתקשה לעצור את הרעד בידיי, קם ורוחץ את פניי כשהדמעות חוצצות ביני לבין המסך. קורע את הטקסט מעצמי ומלקק את הפצע ממנו נקרע, ואוהב.

את עלי לזניה אני מכין מביצים, שמן זית, מלח, מים/חלב. ככה נראים העלים:

ככה נראית הלזניה המוכנה:

סלט קולסלאו אמריקאי (כרוב, גזר, חומץ, מיונז, חרדל). סלט נוח כי רצוי להכין אותו יום מראש.