כשאני נכנס הביתה, אני תמיד מניף אותה על ידיי. זה מעין הרגל שכזה, לו אין לי הסבר של ממש. אני מכין לי קפה, אני שותה כוס מים, אני מסיר משהו מהמדף העליון ומניח דבר-מה אחר בתחתון. רוחץ את ידיי ואת פניי, מצחצח את שיניי, בין לבין מדבר עם הילדים, לפעמים מניף גם אותם על ידיי וכשנהיה להם צפוף, מחזיר אותם חזרה אל הרצפה.

עד שהיא מקרבת את שפתיה אל אוזני ואומרת: "תינוקי, אולי תוכל להוריד אותי עכשיו?" ושנינו צוחקים.

כשאני נכנס הביתה, היא תמיד עומדת בפתח עם כוס ויסקי בידה, עטופה בניחוחות תבשילים שמכים בבלוטות הטעם שלי וסוחטים את הרוק אל פי. זה מעין הרגל שכזה לו אין לה הסבר של ממש.

אתמול הייתי בסופר. קניתי המון דברים נחוצים יותר וקצת פחות. היא אומרת שאסור לשלוח אנשים רעבים לסופרים כי הם מרוקנים אותם בהתאם לתחושת ריקנות בקיבתם, ומכיוון שאני תמיד רעב, לפעמים יותר ולפעמים פחות, עדיף שלא אתעסק בקניות. במדף, מול סבונים, ניצבו אריזות עם נעליי תינוצ'יקים. לא ידעתי איזו לבחור, את הורודה או את התכולה, לכן קניתי את שתיהן. פתחתי את האריזות ברכב והרחתי את הנעליים. גם הפעם היה להן ריח של חנות. גם לורודות וגם לתכולות. זרקתי אותן לפח כי אנג'לינה אומרת שזה לא הזמן הנכון לעשות עוד ילדים. זה הפך למעין הרגל שכזה, לו אין לי הסבר של ממש.

כשאני נכנס הביתה, לפני שאני מניף אותה על ידיי, אני תמיד כורע על ברכיי וממקם את עיניי בגובה עיניה, כדי שתוכל להביט לתוכן ולבדוק את פצעיי מבפנים ולא רק מבחוץ. היום, בפעם ראשונה מאז סיימתי לשמן את מה שנחרק ונכאב במהלך צוק איתן, היא שאלה מה קרה. היא לא הרשתה לי להניף אותה על ידיי והשקיעה את מבטה בעיניי ארוכות, עד שהפניתי את מבטי כדי שלא תראה את הדמעה שערפלה את עיני.

"דחוף לך", אמרה ומחתה את הדמעה בלשונה, "נתחיל מהלילה", הבטיחה והאהילה בידה על עיניי כדי להגן עלי מעצמי, "חיכיתי שתבקש".

היא מחככת את לחיה באפי כשאני מרגיש אבוד וקוראת את מחשבותיי. זה מעין הרגל שכזה, לו אין לנו הסבר.

***

פנס רחוב מנסה להדוף חלושות את האפלה שסוגרת סביבו. אני שוקע באורו, תוחב את ידיי עמוק בכיסיי, קופץ אותן ומשאיר אותן שם עד המלחמה הבאה.