היא רוטטת על חזי. גופי מתאים את עצמו לרפיון גופה והתשוקה זולגת מחלציי אל הסדין. אני מרגיש אותה מדגדגת את צדי האגן, קצת דביקה, קצת סמיכה, קצת עשויה מכל החומרים מהם עשויה האהבה. קצת כמו הדמעות, מפחידה.

אני מבקש שתפסיק לרעוד ותנשק את הגבר שלה. היא מצמידה את שפתיה אל שפתיי וכשאני בולע אותן ויונק אל פי את רוקה, נאנקת ונרפית בידיי. קצת כמו נוצה, קצת כמו ענן, קצת כמו רוח רפאים מהעבר. קצת כמו משאלה שהתגשמה בעירבון מוגבל.

היא נרדמת ואני שוקע בתוך מימדי הזמן. במימד בו נפגשנו, במימד בו לא פגשתי בה, ובמימד בו נהרגתי טרם יכולתי לבחור. הלוואי והייתה נשארת ערה כדי לראות אותי בורר בין מימדים, חובט את ראשי בקירות, מזמין את הגורל לדו-קרב ולוקח את הסיכון לאבד אותה טרם הכרתי, למען הסיכוי שתישאר שלי לעולמים.

מחר בבוקר היא תתעורר ותישק לשפתיי ולא תדע שגם הלילה הידקתי את ידיי סביב צווארו של הגורל ודרשתי ממנו שיבטיח לי עוד עשור לפחות. מחר בבוקר היא תשאל מה קרה כי אשתוק ולא אספר שהבנתי שאילו גורלי היה בידי, לא הייתי פוגש בה ולכן היום הייתי מת.

המטפלת שלי מלמדת אותי לשכוח. היא אומרת שלזיכרון הפנומנאלי, בו ניחנתי, קיימים צדדים שליליים. המטפלת שלי אומרת שאני לא טיפוס שמתמכר כי כל חיי הייתי "כמעט". היא אומרת שרק אנשים כמוני מסוגלים לחיות קרוב לקצה. היא אומרת שפיתחתי יכולת לעצור בזמן, סוג של מנגנון הגנה שמאפשר לי לדרוך בעולם הבא ולחזור אל העולם הזה. היא מלמדת אותי לא לבקר את עצמי ולקבל את מי שאני כפי שאני. אני מקשיב לה, כי אני תמיד מקשיב לאנשים שטובים אלי, וזוכר.

אנג'לינה מחייכת כשאני טובל את האצבעות בשלולית התשוקה שנקוותה על הסדין, מריח את הכתם ואומר שיש לו ריח טעים. היא אומרת שאני מזכיר לה תערובת של ילד עם גבר. שאני קצת משניהם. חושבת עוד קצת ומחליטה שאני מתנהג כמו גבר שאיבד את הזיכרון. אני לא מתווכח, אבל מעיר שאותה אני זוכר, לתמיד.

לא קיימים דברים מובנים מאליהם בעולם ואם מישהו פוגש באחד, זה הזמן הנכון עבורו לבקר את השקפת עולמו, כי אם מצא דבר מה מובן מאליו בחייו, סימן שנרדם על המשמר. חוט דק מפריד בין מרשים בחוכמתו לבין אידיוט שחושב שהשמש זורחת לו מהתחת; בין זה שחושב שהאמת טמונה בכיסו, לבין זה שטומן את ידיו בכיסיו, בחיפוש אחר טעויות. הרקליטוס אמר שאופי האדם הוא גורלו.

***

ועוד משהו קטן. ביד ושם, כאן, ניתן לתרום שקל או שניים. אם תתרמו, תקבלו עלון בדואר שיפרט לאן הלכה תרומתכם. או במייל. מיד אחרי התרומה, תקבלו מכתב מקסים בזו הלשון:

אליפל ברנשטיין שלום,

אבקש להודות לך מקרב לב על תרומתך הנדיבה ליד ושם.

בתקופה זו של חוסר ודאות כלכלית, לצד עלייה מדאיגה בגילויי האנטישמיות ברחבי העולם, יד ושם מכפיל את מאמציו על-מנת להפיץ את זיכרון השואה בקרב קהלים רחבים ככל האפשר מהארץ ומהעולם, למען המשכיות הקיום היהודי ולמען השמירה על הערכים הבסיסיים של החברה האנושית.

פעילות מאומצת ומאתגרת זו מתאפשרת ברובה הודות לתמיכתם של ידידים כמוך, שבתרומתם מסייעים ליד ושם במישרין להמשיך ולפתח כלים פורצי דרך בתחומי ההנצחה, התיעוד, המחקר והחינוך, בכדי שזיכרון הקרבנות וקולם של הניצולים יהדהדו לדורי דורות.

בברכה ובהוקרה,

יניב אורן

מנהל אגודת נאמני יד ושם בישראל

אני כמו תמיד לא יודע אם השיר מתאים, אבל אחבר אותו בכל זאת.