חשבתי עליה במהלך היום כולו ולכן כשהגעתי הביתה, קילפתי ממנה את בגדיה ומשכיב אותה על המיטה ומכוון אותי אל תוכה, קפאתי במקום. נשמע מוזר, נכון?

המוזר הזה הוא המציאות שלי. אני מפחד פחד מוות מעצמי. אני מכיר אותי מכף רגל ועד קדקוד. מודע לעצמי עד להכעיס. אני יכול להרוג במילים כי יש לי רטוריקה רצחנית, ובשתי אצבעות פנים מול פנים. למרות שמוות הוא המקצוע שלי שמביא לחם לשולחן ילדיי, אני קופא על מקומי כאשר מותר לי להיות אני.

כשמלאו לנו שנתיים, לאנג'לינה ולי, לקחתי שיעורי ריקוד אצל מורה פרטית כדי ללמוד לזוז בעולם אזרחי, כי אנג'לינה אוהבת לרקוד וכי פחדתי להרוג אותה תוך כדי תנועה. היום אני בטיפול כדי לוודא שאיני פוגע בה נפשית.

ואני חייב להודות שאני לא יודע מה עוד לעשות כדי לקבל אצלכם את הזכות הברורה מאליה – לספר על עצמי מבלי להישפט בחומרה על אהבתי. אמת ויציב, אני משתמש בסמנטיקה משדה הקרב, מעביר אנלוגיות הקרובות ביותר אל לבי, ולפעמים מזעזע אתכם במציאות בה אני חי. אבל אני האדם שלזכרו אתם עומדים דקותיים ביום הזיכרון, אני ההוא לו תמציאו בלורית כאשר לא אחזור אל אשתי ואל ילדיי. האם כדי שתקבלו אותי אל קרבכם בעודי חי, אני צריך למות?

היא ביקשה ממני שאחדור אליה כי היא יודעת שלא אחדור, ולא משנה כמה אני רוצה, מבלי שתבקש.

אני משתפר בכל יום שחולף. כשהכרנו, פחדתי לדבר. ננעלתי בתוכי כדי לא להיפגע וזרקתי את עצמי על כל מבצע ומוקש כדי למות בכבוד. אבל כיוון שלא מתתי ולא חייתי, התקיימתי עד יום מותי, לו ייחלתי בכל בוקר שוב ושוב. היא לימדה אותי כל כך לאט וכל כך בעדינות שמותר לי לאהוב ולהזדקק ולהבטיח אל-מוות ואושר עד סוף הגלגולים.

אחרי שגמרתי והפכתי אותנו כדי שתשכב עלי, כדי שלא אמחץ אותה אם אירדם, היא השחילה את ידיה תחתיי ונרדמה על חזי, ואני נשמתי אותה בעיניים פקוחות כי פחדתי לעצום אותן פן תעלם.

כשאנחנו שוכבים בשוחה, לכל אחד מאתנו יש את האחת עבורה נמות. אולי אנחנו לא באמת מבינים את המשמעות ואולי גם הן לא. אולי נשים נתפסות בעינינו לא כמו שהן היו רוצות להיתפס. אולי גם אנחנו לא נתפסים בעיניהן כפי שהיינו רוצים. אחרי הכל מי רוצה להיות מוגדר כ"יפה בלורית" או כ"ההפך מטנק". אבל עבורי אישה היא בדיוק זה: ההפך מטנק.

כשחזרתי מלבנון והייתי קצת מחוק נפשית (נגיד שרק קצת), מישהו שאל אותי מה זה אישה בשבילי. עניתי שאישה היא ההפך מטנק. אל תצחקי. אני יודע שדיברתי שטויות שאפיינו את כל מי ששרד את המלחמה ההיא בה לא היו מנצחים, אבל יש במה שאמרתי גם לא מעט אמת.

אישה היא ההפך מ"אין לא יכול יש מת! רוץ חייל!"

אישה היא ההפך מ"חיים זה לא זין, הם תמיד קשים."

אישה היא ההפך מ"כואב לך עכשיו? לא נורא, עוד מעט תתרגל."

היא ההפך מ"אני מתגעגע הביתה". כי היא הבית. כי היא המקום בו אני יכול סופסוף לנשום, לכרוע על ברכיי, להניח את הראש על ברכיה ולשמוע אותה מכנה אותי "תינוקי". כינוי מוזר ומגוחך שמקפל בתוכו את כל האושר שלי עד הטיפה האחרונה.

בבוקר היא שוב הבהירה לי שאני לא מסוגל לעשות דבר כנגד רצונה כי אני פשוט בנוי אחרת והזכירה לי את העדינות בה פרמתי את כפתורי חולצתה:

"למרות שהאצבע שלך גדולה פי שניים מהכפתור, פרמת אותם אחד אחד. ולי כאב לראות אותך, תינוקי, מתאמץ להיות עדין יותר ממה שהגוף שלך מסוגל, ומפצה על הגודל שלך ברעד וריכוז. הלוואי והיית מבין שאף כפתור לא שווה את חוסר הבטחון העצמי שלך."

רק כדי לשמוע אותה אומרת את זה היה שווה להלחם בכפתורים של חולצתה. ולא, הפעם אני לא אספר לכם שלמחרת קניתי לה שש חולצות עם רוכסן.