"מה קרה לך?" התפלאתי, מנסה להציץ מתחת לחצאיתה של בחורה שהתכופפה מעל הדוכן, "נמאס לך ממוסף הספורט?"
"רק כדור רגל יש לך בראש," השיב בזמן שההיא החטיפה לי סטירה וקראה לי "מניאק-אידיוט".
"האמת היא שלא," חייכתי אליה וליטפתי את הלחי שבערה, "אבל זה לא משנה. יש פה ספריה בסביבה. אנחנו יכולים להירשם לשם ויישאר לנו כסף לבירה."
מוטי החוויר.
"אני לא הולך לספריה," לחש, "לא אוהב ספרים משומשים".
"משומשים?" נבהלתי, "אתה רוצה להגיד לי שבספריה כל הספרים מגיעים עם דפים דבוקים כמו אלו אצלך בבית?"
משכתי בידו של מוטי והלכתי לכיוונה של הספריה. מוטי גרר את רגליו אחריי, ספק כדי לגרד את האספלט ולהיבלע בתשתית הביוב, ספק כדי להעמיק את צליעתו. הסתכלתי סביב.
"תפסיק עם הדאווין," אמרתי לו. "אף אחת לא רואה אותך ממטר."
בכניסה לספריה פגש אותנו ריח מגעיל של עובש מעידן הדינוזאורים אבל בקומה הראשונה, ממאחורי הדלפק, ננעץ בנו זוג שדיים פריכים ועטופים בשסע שנגמר בטבור. דוד המלך שנלחץ למחזיק המפתחות שנטמן בעמקי כיס הג'ינס, היה נחוש בדעתו גם הפעם לעשות לי בושות.
"סליחה," ניגשתי אל השסע והרמתי את עיניי אל זוג משקפיי ראייה שהביטו בדוד ישירות. "יש לכם פה שירותים?"
"זאת ספריה, אדוני." הסתובבה אלי בגבה.
התכוונתי לשאול אם כשקוראים לא משתינים, אבל לשמחתי הרבה היא התכופפה אל המגירה כדי לשלוף ממנה טופס מאיים בלובנו המסנוור, ודוד התעלף.
"איזה תחת." חיפשתי את מוטי בעיניי. אבל מוטי התאדה. "וכולו שלי."
"תצטרך למלא את הטופס הזה," הניחה את הדף על הדלפק ועליו עט.
"אין בעיה," לחצתי את העט בין אצבעותיי ורשמתי "שדיים" בכל המקומות שסימנה באיקס.
"אני מבינה." חייכה בהבנה, "הקאמאסוטרה נלקח ועדיין לא הוחזר."
"לא באתי בשביל זה." סטרתי לדויד שהשחיל את ראשו בין בטני התחתונה לבין החגורה והפנה את עינו האחת אל חריץ שדיה של הספרנית. הוא הפיל דמעה רבת משמעות על הדף הלבן במקום בו נמתח קו ארוך ותחתיו הודפסה המילה "חתימה" וחזר אל מקומו.
"אז בשביל מה הגעת לכאן, אדוני?"
הסתכלתי סביב. מוטי שעמד בפינה ואחז בידיו את "מלחמה ושלום" של לב ניקולייביץ' טולסטוי על כל כרכיה בניסיון להסתיר בהם את פניו, עשה קולות של ארון.
"בגללו." הצבעתי לכיוונו.
"טוב מאוד," התיישרה. עיניה ברקו כשקראה למוטי בשמו ובשם משפחתו, גורמת לו לשמוט את הספרים מידיו. "מר צולע מוטי," אמרה בקולה הענוג מרעידה קלות את שדיה, "כמדומני עדיין לא החזרת את הספר האחרון ששאלת."
"אני מצטער," מלמל וקבר את פניו בערמת הספרים.
"מה?" התפלאתי. "אבל יש לו את הקאמאסוטרה בבית. הוא היה הראשון בשכונה..."
"לא," אמרה ונתנה בי מבט עמוק כמעט כמו השסע של חולצתה. "אני מדברת על ה'ברווזון המכוער'."
"תגיד לי, אחי,"הנחתי את ידי על כתפו כשחלפנו על פני הדוכנים שהיו עמוסים בספרים ועל פניה של ההיא שסטרה לי, "איזה ספר בדיוק התכוונת לקנות? שלושה חזירונים?"
"מה פתאום? הוא לא כשר!" מחה. "התכוונתי לקנות את הברווזון המכוער ולהחזיר אותו לספריה."
"למה? מה קרה למקורי עם החותמות והכיס מנייר שדבוק לכריכה?" שאלתי, אבל מיד קטעתי את עצמי. "לא, אל תענה! אל תענה! אני לא רוצה לדעת." אחזתי בראשי, "גם את הדפים של הברווזון המכוער הדבקת?"
מחקתי את הבלוג. בזמן הקרוב לא יהיה לי זמן לעדכן כנראה כי לכבוד שבוע הספר קיבלתי הרבה מאוד ספרים בחינם מאתרים שונים, מחברים יקרים וכמובן מאמי, ואני רוצה להדביק את הפער. נכון, מגיע לי ח"ח רק על התירוץ האינטלקטואלי הזה. בכל מקרה, לא נעימה לי המחשבה שבלוג כ"כ אישי יסתובב ברשת מבלי שאפיק ממנו תועלת. מה עוד שעתידו של ישרא מזה שנה מוטל בספק, והיום עוד יותר. וכאן אני מסכים עם קנקן התה: אין טעם להוסיף מלל לארכיון שמדפיו התחתונים כבר עולים באש. עדיף להתקין איצטבה חדשה או לשמור את הכל במגירת נעליים עד שיימצאו המקום והרגע הנכונים (או לא).
לוקח את המטפחת של אנג'לינה ומנופף בה לפרידה בשביל הדרמה.
http://eliphal.blogspot.com/2015/06/blog-post.html
http://eliphal.blogspot.co.il/
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אליפל