בשבוע האחרון הייתי לחוץ כמו טמפון. הברדק בראש
זעק את עצמו מתוך האוזניים, אבל בכל פעם שפתחתי את הפה, לא הצלחתי לחבר בין
המילים. כעסתי על המציאות שאילצה אותי להתמודד עם שאלות מהותיות ולעשות בחירות קשות
מנשוא.
אני לא האדם שיוותר על המדינה שלו. כל החלומות שלי קשורים למדינת ישראל.
העתיד שלי כבר רקום מול עיניי והוא לא ייצא לפועל במדינה אחרת. אני בן
שלושים, נכון, יש שיגידו שכל העתיד עוד לפניי, אבל אני לא רק בן שלושים, אלא גם אבא
לשישה ילדים, גרוש, עזוב ונשוי (בסדר הזה) ומחויב. אין לי את הפריווילגיות של בני השלושים
האחרים, אין לי את חופש הבחירה ואת מידת חוסר האחריות. מצד שני, מדובר בעתיד של
ילדיי. אני אחראי לאושר שלהם, הם כלולים בתוך תחומי האחריות האישית שלי. אם אני
בוחר לחיות בישראל מתוך הבנה שהם יהיו אלה שישלמו את המחיר, מה זה אומר עלי כהורה?
כשאנג' ואני התחתנו, לא חשבנו על הסבל של ילדינו העתידיים. הבנו שבגלל שהיא ערביה
ואני יהודי, יהיה לנו קשה, וכאנשים בוגרים ושקולים לא היה לנו ספק שנוכל לגבור על
הקשיים שלנו, אבל לא העלינו על דעתנו שהקשיים האלה יחולו גם על הצאצאים. כשהקטנים נולדו,
אנג' התחילה תהליך גיור והשביעה אותי לא לספר לאף אחד, גם לא לילדים, שהיא ערביה. לא
יכולתי להסכים לבקשתה כי היא נגדה את עקרונותיי: חופש הביטוי, חופש מדת וחופש לדת,
חופש המחשבה ושוויון זכויות. שכרתי את שירותיה של אומנת ערביה, לימדתי את הילדים
את המילים הראשונות בערבית, ערכתי אסיפה של הבוגרים והסברתי להם את המשמעות ואת
ההשלכות של היות אחיהם הקטנים חצי ערבים, שריינתי לעזרתי את האמא של האמצעיים ואת
הוריי, והתעקשתי לשמר בבית גם את המסורת הערבית.
עד שלפני שבוע צלצל הטלפון. על הקו
היה בן, הבכור שלי, שנשמע מעורער לחלוטין. אחד מחבריו לספסל הלימודים הביא לבית
הספר דעה פוליטית(?): ערבי טוב זה ערבי מת. בן התרעם על הקביעה וגיבה את מפח הנפש
שלו בעובדה שאשתו הערבייה של אבא מאוד נחמדה ושאחיו הקטנים חצי ערבים. חברו השיב
לו שאם כך, אזי לבן יש אחים מחבלים. ואם לא די בתקרית הזאת, הרי שיומיים אחר-כך, בשלוש
לפנות בוקר (בקליפורניה), התקשרה אמא של האמצעיים. בלי להסביר מה קרה, היא ביקשה
ממני שאדבר אתה. שמעתי אותה פותחת דלתות, יורדת במדרגות, קול של גבר, ואח"כ
את הריצה המהירה שלה חזרה. הסתבר שמאז שעות הבוקר, תחת ביתה, התקהלה קבוצה של
ערבים. הם צעקו, ירקו "מוחטות", רבו ביניהם, או לפחות כך נשמעה לה שפתם,
ובעיניה היוו איום ממשי עד כדי כך שאפילו שקלה להתקשר לתחנת משטרה ולבקש שניידת
תפגין נוכחות. כשבאינטרקום של השער נשמע קול של גבר שאמר בעברית עילגת במבטא ערבי:
"אנחנו מהזבל. גברת, תביאי לנו מים," א' התקשרה אלי.
א' לא אדם שישאיר אנשים צמאים מתחת לבית. לו
עשתה כן, הייתה מתייסרת עד סוף ימיה, ולכן שלפה בקבוק מים מינרליים מהמקרר וירדה
למטה. אבל מכיוון שלא היה לה ספק שיחטפו אותה, התקשרה לקצין צה"ל שידעה שירים
את כל מדינת ישראל על הרגליים אחרי החטיפה. לא מצחיק, הפחד שלה היה ממשי, שמעתי אותו בקולה. היא הייתה מבועתת. והוא היה ממשי לא פחות מהצער שהביעה אחרי
שסיימה לספר את הסיפור ונזכרה שאנג'לינה ערביה.
"אני מתנצלת, אלי," אמרה, "לא
הייתי צריכה להתקשר אליך, בטח עכשיו אתה חושב שאני כמו כל אלה שממררים את חייכם. אני
לא גזענית," השתתקה ואחרי מחשבה הוסיפה, "ואולי אני כן, כי לו היו
יהודים לא הייתי פוחדת."
אני סומך עליה ולכן אין טעם לספר לי כמה
מפחידים יכולים להיות יהודים או כמה טובים יכולים להיות ערבים. אני יודע, תנו לי
קרדיט. אם היא הרגישה איום ספציפי, אין לי ספק שהיה לו בסיס. ביקשתי ממנה שלא תעז לא
להתקשר אלי בפעם הבאה, אבל רצוי מאוד שתספר לי במה מדובר לפני שהיא יורדת למטה עם
בקבוק מים ולא אחרי שיחטפו אותה כי אפילו קצין צה"ל מנוסה ככל שיהיה לא יודע
לקרוא מחשבות.
שנינו צחקנו, כמובן, הרגעתי אותה ככל יכולתי
וסיפרתי לה את מלאי הבדיחות החדשות שרכשתי לאחרונה, אבל נשארתי עם טעם רע בפה. לא בגללה,
אלא בגלל שגם היא וגם אני וגם האנשים שכל חטאם היה שדיברו ערבית, כולנו בזבל.
לפני שחזרתי לקליפורניה, אחרי שני המבצעים
האחרונים, החברים הקרובים עשו לי מעין הפתעה במסעדה ערבית בעכו "גאלרי סמען".
האוכל היה מעולה, השירות מדהים. ממליץ בחום. כששאלתי את אחד מחבריי, יליד עכו
דור שני, איך הדו-קיום מתקיים, הוא השיב שברגע שימצא את המיועדת, הוא מתכוון לעוף
מהעיר. הייתי מופתע.
"יש דו-קיום," אמר, "אבל החיים
בלתי נסבלים בגלל הבדלי מנטליות. הם רועשים, צעקניים, מעמידים סככות תחת כל בית,
מתאספים ומעשנים נרגילות. צורחים כמו משוגעים. הם אנשים טובים, אבל אי אפשר לחיות
ככה."
הנהנתי בהבנה כשהסמיק.
"כבר השכרתי את הבית," פלט במבוכה, "ואתה
יודע מי שכר אותו? שייח! נראה לך שאגדל שם את ילדיי?"
למרות טוב לבו ולמרות שגם הוא, כמוני, דובר
ערבית ברמה של שפת-אם ומכבד את התרבות הערבית ומבין אותה מבפנים, הוא יצר לעצמו
סטיגמה מבוססת ונכונה. סטיגמה שתנחה את בחירותיו בעתיד וכדרכן של הסטיגמות, תפגע
באלה שלא מעשנים נרגילות תחת סככות בעכו.
אם הפוסט שלי נשמע כפוסט נטול פואנטה, הרי שזה
כי הוא עוסק בנושא חסר פואנטה. אין אשמים בסיפור הזה ולכן גם אין אמירה. קיימת מציאות מורכבת וקשה
שמהווה חלק אינטגרלי בחייהם של כל תושבי ישראל, ללא הבדלי לאום ו/או דת.
ומכיוון שלא צילמתי את מרק השעועית שהכנתי
היום, כדי לרכך את הפוסט חסר הפואנטה, אוסיף את זה:
בגלל ה- 75 שבן הביא במבחן במתמטיקה בתחילת
השנה, ואחרי ששוחחתי עם המורה שלו, שהסכימה לתת לו מבחן חוזר, עבדנו על המבחן
החוזר במשך שבועיים. המבחן היה על שאלות מילוליות. כדי להגיע לפתרון התלמיד צריך
לבנות נוסחא עם נעלם אחד. בן התקשה להגדיר את ה- X
בשאלה. במהלך השבועיים האחרונים, התעוררתי בשעה שתיים (בבוקר? בלילה?) והשתמשתי
בכל הכלים, הספרותיים והריאליים שלי, כדי להרכיב שאלות מילוליות ושלחתי לו אותן
במייל. הוא החזיר אלי נוסחאות ואח"כ, בסקייפ של ג'ימייל, עברנו על הטעויות. שלשום
הוא התקשר אלי:
בן: קיבלנו את הציונים למבחן, קיבלתי 100!
אני: כל הכבוד!
הוא שותק.
אני (אחרי המתנה): מה קרה?
הוא: למה אתה לא אומר משהו?
אני: אמרתי שכל הכבוד לך, מה עוד יש לי להגיד? אתה
מלך!
הוא: מוזר, חשבתי שתגיד: "למה לא 200?!"
אז כן, בנוסף לכל הצרות, קיבלתי שיעור. מסתבר שאני
אבא הישגי מדי. אני מבטיח להשתפר ולהוריד בציפיות (או ללמוד אתו לעיתים קרובות
יותר, כי לי היה נורא כיף. אני חושב שגם לו).
ומכיוון שאנחנו מתקרבים לתאריך בו פרצה מלחמת יום הכיפורים, עשו עמי חסד ותקשיבו יחד
אתי לתפילה "ונתנה תוקף" עליה כתבתי ב- 29 לינואר 2013, במקום אחר:
בליינד לא אגיע ללוויה שלי, כי כמו שזה
קורה תמיד כשאני קובע משהו מראש, תהיה איזו הקפצה מטורפת ואצטרך לזוז. אז מה זה
משנה מה ינגנו. אבל אם תא"ל (מיל') שי אברמסון, החזן הראשי של צה"ל, יסכים להשתתף ויביא
אתו את התזמורת סימפונט של רעננה, לא אתנגד ל"ונתנה תוקף" שהלחין יאיר
רוזנבלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אליפל