מה השתבש שם בדרך
שמנע ממני להגיע לאן שרציתי להגיע?
נכון שהכל פתוח, נכון שהכל ממשיך וזורם
אבל התחושה היא
שלא הייתי צריכה להיות כאן עכשיו
אלא במצב אחר
פעילה בדברים שמעסיקים אותי, דברים שאני טובה בהם.
מנגנת יחד עם המון אנשים שאני אוהבת, יוצרת, מתייעצת, חיה את האמנות שלי עד לקצה שלה.
במקום זה ישנה בדידות גדולה ומבלבלת
מצד אחד- יש התקדמות, יש מטרה, כל מיני דברים משתפרים גם בתוכי
אבל עדיין כל כך לבד מהבחינה של היצירה
זה מרגיש לי לא הגיוני
כמו הטילו עליי קללה
או כישוף
כמו בועה ממש חזקה שאני לא מצליחה לפוצץ ואני כל כך רוצה לתקשר עם כולם
זה לא ברור לי איך זה קרה ואני עושה כל שביכולתי כדי לגרום למה שאני רוצה להיות להתרחש.
אפילו למפלצת הקנאה די הנחתי
שמעתי אנשים אחרים קרובים אליי מדברים איתה, עם המפלצת
ואומרים- למה להם מגיע ולי לא- אני יותר טוב
ואלו מחשבות שחשבתי ועודני חושבת לפעמים
הן לא תורמות אבל הן קיימות וגם להם יש מקום
בסופו של דבר אני לבד בעיר גדולה בבית גדול ואין לי עם מי לשחק פה
אז אולי עליי להיות אמיצה ולעזוב הכל פשוט
אבל גם זה תהליך
ואני עם יותר סבלנות מאשר בעבר
אולי פה הבעיה
הסבלנות הארורה הזו אולי מזיקה לי
אולי הסבלנות הזו מלאכותית בגלל הכדורים שאני לוקחת?
אי אפשר לדעת.
אני עדיין די אימפולסיבית..
כולם מרוכזים בעצמם
אבל יש משהו בהתנהגות שלי שגורם לאנשים לשים לב לכך שאני מרוכזת בעצמי
כאילו בניגוד לשאר העולם אני לא טורחת להסתיר את זה,
במקביל אני חושבת שאכפת לי מכל כך הרבה אנשים ואני מרגישה חזק מאוד את הרגשות של הסובבים אותי
אבל זה פחות מפריע לי, כי את עצמי אני כבר מכירה טוב ויודעת מה אני שווה
אבל המציאות לא מאוחדת עם התפיסה העצמית שלי
מה שיוצר תסכול
אני מקווה שכל מי שקורה את זה מלבדי לא יגיב כי אין למה
זה בשביל עצמי
בתכלס אין לכם סיבה לקרוא את זה.
הידיעה שמישהו קורה את זה פתאום מפריעה לי
כתבתי היום שיר ולא סיימתי אותו
הרגשתי שקשה לי להתבטא- שאין מספיק צבע כדי לסיים את הציור הזה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Papillon de citron