מנסה להבין מה הולך פה

כזה אני, מורט עלים. "סוג של ריפוי בעיסוק" מישהי פעם קראה לזה. כל פעם שאני הולך ברחוב, מכמעט כל שיח או עץ שאני עובר לידו אני קוטף עלה, לא מתוך כוונה, אלא ככה, בהיסח הדעת. כל כך בהיסח דעת, שלעיתים אם אני צועד מהורהר בשבת, אני גם אז לפעמים קוטף עלה בטעות. ככה זה. קוטף וממולל, קוטף וממולל. קוטף ומפרק את העלה לחלקיו, לאורך השדריות או העלעלים. הפירוק והמלילה נעשים בלי לחשוב יותר מדי, אבל עם קפדנות פדנטית והתמדה.

לפני 11 שנה, במסע של השכבה שלי לפולין, ביקרנו באתר של מחנה ההשמדה בלזץ. חוויה מוזרה. מכל המחנות הגדולים, זה המוכר הכי פחות. למה? כי בו הצליחו הנאצים לבצע את זממם. מספר הנרצחים עצום ואילו מספר הבורחים מהמחנה זעום) אפילו ביחס לסוביבור, שם היו לפחות שתי בריחות המוניות מתוכננות). הנאצים אף הספיקו לחסל את המחנה ולהעלים ראיות לקיומו בשלב יחסית מוקדם של המלחמה. כל מה שנותר בשטח להעיד על מה שקרה הם הסתעפות מוזרה של הרכבת מהמסילה הראשית, בסיסי עמודים של גדר, וקברי אחים עצומים בגודלם. לתוך החסר הזה הביאו אותנו, תלמידי בין י"א לי"ב, להתמודד עם האין. רחבה עצומה ריקה ובקצה שלה אנדרטה עם כיתוב באנגלית ובפולנית ושרידי זר פרחים שראו מים בפעם האחרונה לפני חודשיים לפחות. בקצה הרחבה יער אורנים פולני מופתי, כזה עם עצים צפופים צפופים. ובתוך היער, כ-10 מטר פנימה, שורה של גושי בטון עצומים, קברי אחים. בלי כיתוב או הסבר, פשוט שורה של מבנים אפורים שמסמלים רוע מוחלט. משהו שאנו, תלמידי התיכון, למדנו לזהותו עם המחנות, אך פה, באמצע היער והאין הגדול הזה, היה קשה לתפוש, להכיל או להבין מול מה אנחנו עומדים.

הביקור בבלזץ היה בתחילת המסע שרק התעצם עם המשכו עד הסיום והחזרה ארצה .בבית, אחרי שינה אינסופית, הגיע שלב פריקת הבגדים לכביסה. בכיס של הג'ינס מאותו היום מצאתי אצטרובל קטן וירוק. כזה שלא הספיק לגדול או להבשיל בטרם קטפתי אותו בהיסח הדעת והכנסתי לכיס, שם, בבלזץ.
ומאז - הוא מונח לי על המדף. מישהו אחר כבר היה זורק אותו - אצטרובל קטן שמאז כבר הספיק להיפתח ולהשחיר. אבל אני משאיר אותו שם, לתזכורת חיה שזורקת אותי מידי פעם לשם, ליער האורנים ההוא, לרחבה הריקה, ולשורת בלוקי הבטון ההם.

לזכור ולא לשכוח.