מנסה להבין מה הולך פה

אחרי לא מעט זמן שלא כתבתי פה, פתאום אנשים טובים בכלל הזכירו לי שיש לי בלוג. אז החלטתי להעתיק לפה שני מקטעים שכתבתי על המחשב בחודשים האחרונים מתוך מטרה שלא יעלמו להם ביער הקבצים האינסופי.

כל פעם שאני מתעכב לרגע על עובדת קיומו של היומן שלי, אני קצת נבוך. אני נזכר באן מאבונלי וטיפה מסמיק, כי גם בימינו יומן עדיין נחשב דבר כזה של בנות בגיל 12 (פלשבק: אני מניח שלכל בן שיש לו אחות יש את חווית הילדות של לחטוף לה את היומן ולהחביא אותו). היומן שלי איננו יומן של ממש – הוא לא מאוגד בשום צורה שהיא. מדובר באוסף של מחברות מלאות למחצה ועוד שורה של דפים – דפי טיוטה, רשימות שמירה, מודעות רחוב וכו' וכו', ובקיצור כל מה שנמצא לידי כשאני חש צורך לכתוב. אני חושב שהחלטתי לשמור את כל מה שאני כותב כשהתגייסתי וגיליתי שדרך נפלאה להוציא מתוכך עצבות, מרירות או  דיכאון היא העברת ההרגשה אל הדף. לפחות עבורי זה עובד לא רע. הכתיבה מתנהלת בפרצי מוזה – לא כל פעם שאני עצוב יש לי חשק לכתוב וגם לא כל פעם שאני שמח. למעשה, אם מישהו היה קורא את היומן שלי הוא היה חושב שאני אדם דכאוני מאוד, מה שבמציאות ממש לא משקף את האני שלי (כמובן שאותו קורא היה חושב עלי דברים רעים יותר, אחרי שהייתי מאיים להוציא אותו להורג כעונש על הקריאה ללא הרשות (: ), אבל גיליתי שתמיד ברגעי שמחה פחות דחוף לי לכתוב.

עקב יום ההולדת שבדיוק עבר-חלף לו והעובדה שהוא מציין שאני בדיוק חצי מגילו של אבי, המחשבות שלי רצות להן בשפע בימים האחרונים. מחשבות מגוונות מאוד- חלק מהן שמחות, חלק חוששות, חלק דכאוניות וחלק מהן נמרצות ומלאות צפייה לעתיד. בין השאר אני חושב על שני אנשים שנתקלתי בהם במהלך החיים הכבר-לא-כל-כך קצרים האלו (למרות שנראה כאילו גיל 8 היה רק אתמול). שני האנשים האלו לא מכירים אחד את השני והם משתי תקופות שונות לחלוטין בחיי. באחת הייתי שקט, בודד יחסית ואפילו קצת דכאוני, ובשנייה, המאוחרת יותר, הייתי קצת יותר פטפטן, מוקף חברים ויותר שליו.

זה מצחיק. כי בעצם, אם הייתי באמת ובתמים כותב על חיי ועל האנשים שהכי השפיעו עלי, הייתי צריך להתחיל בצ'רצ'יל. סתם (נראה נחמד להתחיל עם קלאסיקה בריטית לרגע, כמו שאמרו לי לפני מספר ימים (עוד אחת מהאמירות שנתקעו לי בראש) – "שכחתי שאתה עמוק בעניין הבריטי").

האנשים שבמפורש השפיעו  עלי הכי הרבה היו ההורים שלי וסבא וסבתא שלי. בזכותם אני כזה (אזקוף לזכותם את כל הדברים הטובים, בכל אופן).

אבל רציתי לכתוב על שני אנשים אחרים שהשפיעו עלי.

הראשון, נ', היה שנה מעלי בצבא. הוא לא היה במחלקה שלי אלא במחלקה אחרת ותמיד נחשב המוזר של החבר'ה, זה שמצד אחד הוא חפיפניק, ליצן ידוע ושטותניק מטורף שכל עליית משמר איתו מצחיקה עד דמעות, ומצד שני הוא בחור עם הרבה ידע ורגישות. באמצע השירות שלי המחלקה שלו נסגרה והוא עבר למחלקה שלי לחצי שנה עד השחרור שלו. אין מה להגיד, הרבה קש אכלתי ממנו – הוא לא אהב לעבוד והשאיר לאחרים את טרדות היום יום ואהב להביך אותי, בתור הדתי היחיד שם. אבל ברטרוספקטיבה, אני חושב שלמדתי ממנו משהו אחד עיקרי שמלווה אותי עד היום. נ' היה הבנאדם הכי רגוע שהכרתי מימי (יכול להיות שהשנים מתעתעות, אבל ככה אני זוכר). לא אדיש, רגוע. היה קשה מאוד להוציא אותו מהכלים. עד כדי כך שכולם טענו שהוא מסומם (לא בדקתי לעומק). זה היה מעצבן אותי נורא כשהייתי איתו במשמרות לבד ואז הייתה נופלת עלי רוב העבודה. אבל איכשהו (אני אפילו לא יכול לשחזר רגע אחד או שיחה ספציפית), בשיחות הארוכות בינינו הוא הצליח לגרום לי להיות הרבה פחות לחוץ. אני לא יכול לומר שאני, לאחר המפגש עם נ', בן אדם נטול דאגות, חששות או דכאונות אבל בזכותו אני שליו הרבה יותר. יכול להיות גם שאני זוקף יותר מדי לזכותו ומדובר במשהו בתהליך הגדילה שלי שלא קשור אליו. אבל אני מכיר לו תודה בכל זאת, בזכות המודעות שלי לאופציה להיות קצת יותר שליו. לא ראיתי אותו מאז שהשתחרר ויכול היה להיות מעניין לפגוש אותו היום, כל כך הרבה זמן אחרי.

השניה היתה ת'. ההכרות שלי עם ת' היתה קצת מוזרה, דרך פורום אינטרנטי שבו שנינו השתתפנו. היא כתבה הודעה (באופן נדיר יחסית, מסתבר) ואני כתבתי לה תגובה (גם כן באופן נדיר). הדיון בינינו המשיך דרך מסרים אישיים ועבר לאייסיקיו. וזה היה קשר שנמשך שנה וחצי. נהיינו חברים מאוד טובים. זה היה אחד הקשרים מצד אחד הכי מוזרים (בשל היותו אינטרנטי כמעט כולו. נפגשנו רק פעם אחת. הלכנו לסרט ביחד) ומצד שני אחד מהכנים ביותר שהיו לי (בשל היותנו חברים טובים). הוא נגמר כשהיא התחתנה לפני פלוס מינוס ארבע שנים. ובמה היא השפיעה עלי ? כי פעם אחת, כשהייתי מבואס אחרי דייט שלא צלח היא אמרה לי משפט שמתגלגל לי בראש מאז כל פעם שאני מדוכא. המשפט בעצם אמר "למה אתה חושב שאתה לא שווה הרבה? תסתכל איזה הישגים היו לך בחיים, ותהיה גאה בהם, גם אם יש תחומים שבהם אתה פחות מוצלח". וזו נקודה שאני משנן לעצמי הלוך ושנוה והיא לפעמים גם מעודדת.