כי העולם במה- מאת סטודנטית ירושלמית לתיאטרון

פתאום באמצע החיים צריך לעצור ולחשוב מחשבות על חורבן. ובבית הכנסת שקוראים מגילת איכה וכולם עדין שבעים מהסעודה מפסקת ומעונג השבת, צריך פתאום לחשוב על אנשים מזי רעב בתקופה של מצור. על ידי נשים רחמניות שבישלו  ילדיהן, על עוללים רעבים שנצמדו לאימם המתה, ועל פעוטות שביקשו רק מעט לחם ולא היה מי שיתן להם. ומיום שחרב המקדש, אור הירח כבר לא מאיר כמו פעם, וגם הכוכבים אינם זוהרים באותו אור נוגה כמו בזמן שהמקדש עמד על תילו. ומחשבות החורבן מתערבבות להן בלי משים בתכנונים לארגון השבוע, למי עלי להתקשר, אילו עבודות עלי לכתוב, איך להעסיק את עצמי במהלך הצום ועוד זוטות שקפצו להם לראש סדר העדיפויות שלי בזמן המגילה. ולמרות הכל פתאום מבין השורות מציץ משפט שמתחבר עם החיים שאני כן מכירה, שאני אפילו יכולה להתחבר "נחלתנו נהפכה לזרים בתינו לנכרים" "נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה' ".

מה זה חורבן? מהי מציאות של חורבן? בעולם של שפע קשה אולי להבין את זה, ובכל זאת אני יודעת ומרגישה שהמציאות איננה מושלמת, אולי אף חרבה קמעה. המקדש חרב לא מעצמו, המציאות שבה חיינו אז וכנראה שגם היום הייתה חרבה מבפנים. אין בנו שלמות פנימית, אין בנו אהבה מלאה, אין בנו חסד ורחמים כלפי האדם והבריאה- זאת אומרת, יש בנו את הכל! אבל האבנים חרבות והזרעים יבשים, וצריך לשקם ולבנות ולעבוד.

אבל איך כאשר שוב מחשבותי נודדות אל היום יום והמציאות הסוחפת בזרם מסחרר. ומציאות של חורבן הייתה ואיננה בלבי ובמחשבתי. ומחר נקום מאבלנו ונשכח מחורבננו עד המועד הבא שבו נצטרך לצום או עד השמחה הבאה שבה נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו ונשכח. מה מתוקה השיכחה, פותרת אותנו מכל צורך לעבודה.

ואולי זה, אולי זה החורבן הכי גדול, שאנחנו כבר שכחנו שבתוך חורבה אנו חיים ואין רצון לתקן, ועיני יורדה דמעה על שבר בת ציון על השיכחה אשר שכחה כי בת מלך היא.