ביסלי

***

חלמתי שמגייסים אותנו, את הפלוגה שלי. וכל החברים שלי באו. וגם מאור (שהיה חבר שלי בתקופת הסדיר, אבל במילואים הוא לא משובץ בגדוד שלי). ולמרות שלא היה ברור מה קורה איתנו - עד מתי נישאר שם, ובכלל מה קורה איתנו - ואני לא אוהב חוסר מודעות - בכל זאת לא היה רע. ואני צריך עכשיו שיגייסו אותי. לא כי בא לי להלחם, כי ממילא לא ייקחו אותנו לחזית המלחמה עצמה אני מניח, אלא פשוט כי אני חושב שעכשיו מילואים יעשו לי טוב. ניקוי ראש מכל העולם הזה. מהלימודים ומהמבחנים, מהמכון, מהמשפחה, מהחברים, מהשגרה שנמאסה לי אבל למדתי לחיות אותה. 

***

ולאט לאט חודרת ההבנה שבחיים יש דברים שהם דפוקים. לא את הכל אפשר להציל ולשנות ברגע. כדי לתקן דברים צריך להתמודד עוד ועוד ועוד ועוד. זה לוקח זמן. וסביר ביותר שעד שנרפא פצע אחד אז אחר ייפתח. אז אין מה לעשות, צריך ללמוד "להתנהל בצל הסכסוך". ללמוד לחיות את החיים שאתה חולם לחיות גם כשיש דברים דפוקים בחיים. 

כמו הסכסוך עם ה-"פלשתינאים". לא מאמין שיקרה משהו טוב בקרוב. לא יהיה פתרון של זבנג וגמרנו. לא יהיה הסכם שאחריו אני והשכן נפריח יחד יונים. אז צריך ללמוד לחיות עם העניין הזה בגרון. אין ברירה. לנסות לצמצם למינימום את ההפרעה ולא לתת להפרעה הקיימת לשבש לנו ת'חיים.

***

מבחנים. מבחנים. מבחנים. אחרי סמסטר לא ברור, שיצא שלא למדתי בו כמעט דבר, החלטתי לגשת למבחנים. זה התחיל כשהתלבטתי אם לגשת למועד א' של מבחן אחד, בתהליכים ביולוגיים. לא נכנסתי לשיעורים בערך מאמצע הסמטר כי לא הבנתי מה הולך שם. המרצה זורק שמות של חומרים שונים ואנזימים וכנראה שמצפה שנזכור מהם ומיהם אחרי פעם אחת ששמענו את השם שלהם. אז הפסקתי ללכת להרצאות. בכל אופן, תכננתי לעבור את המבחן כדי שאוכל להמשיך בשרשור. ולשפר אחר כך את המקצוע הזה. התחלתי ללמוד קצת, באי ידיעה אם אגש למועד א' או ישר ל-ב'. היה שלב שהחלטתי שאגש למבחן, אפילו אם אכשל. ברגע שהחלטתי את זה אז הלימוד הפך ליותר רציני. ובתכל'ס יש מצב שעברתי, זה לדעתי מאוד גבולי (ויש מצב שאני תמים ומשלה את עצמי וקיבלתי ציון קטסטרופלי) אבל נראה לי שגם אם אכשל אז את מועד ב' אני עובר על בליינד. כי אני יודע כבר טוב מי נגד מי. אז החלטתי שגם לכל שאר המבחנים אני אגש, ומקסימום אכשל. ברגע שאני יודע בוודאות שאני ניגש הלימוד נראה אחרת. וגם זו הכנה טובה למועד ב'... (החיסרון בטכניון הוא עניין דפוק שנקרא "ממוצע הצלחות". וזה כבר לפעם אחרת. כי לא מוצא חן בעיניי שהפסקה על הלימודים ארוכה יותר מהפסקאות האחרות על החיים-שלי-בזבל)

***

והנה שיר שאני שומע כל השבוע.

ואם היה לי אומץ אז אולי היה קורה משהו. אבל כרגע אין לי.

תהנו.

שיר

צום קל. ומועיל. בע"ה.