ביסלי

כותב עם טעם מר בפה.

הכנתי אתמול חומוס.

כבר הרבה זמן שרציתי להכין חומוס. כמו בחומוסיה. ולא ידעתי שזה לא כזה מסובך, אלא די פשוט. בערך.

לפני כמה שבועות קניתי חבילה של גרגירי חומוס של "סוגת". החבילה הזו חיכתה כמה זמן בארון. בכל זאת, תקופת מבחנים וזה.

ביום רביעי בבוקר שמתי את הגרגירים בקערת מים, ל-12 שעות של טבילה צוננת.

בערב, צופה ב"אח הגדול", ובאותו הזמן אני בודק את הגרגרים, שהם לא נגועים. מעמיס 5-6 גרגרים על יד, בודק צד אחד. הופך, בודק צד שני.

החלטתי לא לבשל בערב את הגרגרים, כי הם צריכים כמה שעות של רתיחה.

אז אתמול הרתחתי מים, הגרגרים לבפנים. שעה וחצי. כמעט מוכנים. שעתיים - מוכנים.

כתשתי שום, סחטתי לימון, הוספתי שמן זית. יאמי.

חיממתי פיתות וטבלתי. תאווה לחך. הזמנתי גם חבר אבל הוא לא הגיע (מפתיע. NOT.)

נשאר לי חומוס ושמחתי כי רציתי לשמור קצת לבית, לאבא ואמא.

שמתי בקופסא ונסעתי הביתה.

הגעתי בערב, הוצאתי את הקופסא. ואמרתי להם שהנה חומוס שהכנתי. 

"מה קרה שאתה מכין חומוס פתאום"? "שום דבר מיוחד. סתם היה בא לי". אני שונא שאני צריך להסביר דברים מיוחדים שאני עושה בחיים. ההורים שלי כנראה מצפים שהחיים שלי יהיו שגרה שגרה ושגרה. שום דבר מיוחד, שום דבר חדש. וכשהם שואלים אותי מה קרה ושזה לא מתאים לי אני חש כאילו עשיתי דבר רע, ששברתי את השגרה המצופה, ואני מתחיל להתגונן, להסביר ולתרץ.

רציתי כבר אתמול שיטעמו, כשהחומוס טרי, אך הם לא טעמו אתמול.

היום בצהריים אבא שלי הודיע שהוא מתכוון לטעום את החומוס. חיכיתי בחדר. ואז הוא קרא לי. "תגיד, אתה מתקמצן על תבלינים"? - אני לא אוהב את הטון הזה, שתפס את אבא שלי. יש דרך להגיד דברים, יש דרך יפה ויש דרך לא יפה. ואבא שלי בוחר בזמן האחרון בדרך הלא יפה, העוקצנית. "מה שמת בחומוס"? למרות שאמרתי לך גם אתמול, ואמרת שזה אמור להיות בסדר גמור "שום, לימון, מלח, טחינה ושמן זית". "הטחינה והלימון בכלל לא מורגשים. לא קילפת את החומוס, נכון?" "לא" - לא, לא ככה אומר המתכון, לא ככה אני אוהב את החומוס הביתי, וגם - זו עבודת נמלים שלא נחוצה. "כן, מרגישים"..

מאוחר יותר החלטתי לתקן. אמרתי לאמא שאני מתכוון להוסיף לימון. היא אמרה שצריך להוסיף גם מים. קרים. אז הוספתי. טעמתי ועדיין אהבתי. הבאתי לה לטעום. "אי אפשר ככה, זה כמו חומוס יבש". והביאה לי להוסיף שום. הוספתי שום וגם כמון. עדיין אהבתי. עדיין לא אהבה. לקחה את החומוס, לקחה פלפל שחור (התבלין שאני הכי לא אוהב) ושפכה לבפנים. שפכה ושפכה ושפכה. ערבבה. "עכשיו זה בסדר", אמרה. טעמתי. טעם מר בפה. זה לא החומוס שלי.