ביסלי

הייתי רוצה שיהיה לי עצוב יותר בתשעה באב.

שאני ארגיש קצת יותר עצוב על זה שאין לנו בית מקדש.

כאילו, זה די מגוכח שאני מתפלל על בית מקדש שלוש פעמים ביום כל יום, צם על זה כל שנה, אבל עדיין - שום טיפה של בכי.

ולעומת זאת, סרטון קצר על חורבן גוש קטיף יכול להוציא ממני חצי כינרת (במושגים שלי, בכל זאת אני לא טיפוס בכיין במיוחד).

אני רוצה בית מקדש.

אני יודע שלא הכל יהיה מושלם כשיהיה בית מקדש. אבל אני בוחר להאמין שהכל יהיה פה טוב כשהמשיח יבוא.

אבל בשביל בית מקדש צריך לעבוד. אבן ועוד אבן. לבנה ועוד לבנה.

וכל אבן רוכשים על ידי מעשים טובים, שדורשים עמל.

וצריך להפסיק עם שנאת חינם ולהרבות באהבת חינם.

ואני חושב לעצמי, איך אני מוותר לעצמי כל השנה בעניין הזה,

ומרשה לעצמי קצת לשנוא אחרים. כי זה בסדר וזה נורמלי. וזה אפילו קצת כיף שיש אקשן ושקורה משהו.

אבל כשמסתכלים בכולל, במבט מלמעלה, אז זה לא טוב. השנאה הזו לא טובה לאף אחד. היא לא מחברת בינינו,

היא מפלגת בינינו, היא יוצרת פערים שקשה לגשר עליהם. וככה לא בונים בית מקדש.

 ייבנה.