ביסלי

השולחן, שמלווה אותי 16 שנה נשבר. ובכן, צבעתי אתמול את החדר. הצבעים החדשים הם צבעים חזקים ומושכים, והשילוב שלהם מטורף. האמת שלא רציתי בהתחלה לצבוע. כי אחד הקירות שלי היה צבוע במשיחות של כחול, ובעיניי זה היה מיוחד והיה בזה משהו ילדותי שאהבתי. אבל אני מאוד אוהב את הצבעים החדשים, ומבחינתי הם נועזים וקטלניים. בכל אופן, במסגרת צביעת החדר העמסתי ספרים מהארון לשולחן. כשמשכתי את השולחן קצת כדי לאפשר מעבר - הוא לא עמד בעומס ונשבר. אחר כך גם המדף למחשב שבשולחן נשבר ואבא שאל אם אפשר לקרוא עליו קדיש.

אני זוכר שקיבלתי את השולחן, וכתבתי על כך ביומן שלי (כן, מי היה מאמין, בימים שלפני ישראבלוג והאינטרנט כתבנו ליומן אתת מה שעובר עלינו). את היומן לא שמרתי אבל אני זוכר איך כתבתי בשמחה על השולחן.

בהתחלה היה לו גם מדף נשלף עבור המקלדת, אבל הורדתי אותו בהמשך

והשולחן ואני עברנו הרבה, הרבה מאוד. הרבה שעות לימוד וש"ב. הרבה שעות מחשב ומשחק. הרבה שעות יצירה והכנת צ'ופרים. 

באמצע הדרך, אי שם בכיתה ז'-ח', אח שלי שחשב שהשולחן ממילא יוחלף עוד רגע, הרשה לעצמו לעבוד על השולחן עם סכין יפנית, והשולחן נשרט. מאז גם אני הרשיתי לעצמי לעשות זאת. אבל הוא שרד את זה, ויפה.

בכל אופן, היו לנו רגעים יפים יותר ופחות. אבל היה כיף ביחד. 

תודה לך שולחן, על שנות קיומך. על שתמכת בי, ועזרת לי בכל הבלאגן (ומי כמוך יודע בלאגן מהו, כשכל לילה הבלאגן שעל המיטה עבר אליך). תודה שתמכת, שהיית למשענת כשצריך, מקום להניח עליו את הראש כשעייפים, מקום מחבוא להסתתר בו במשחקי המחבואים. 

היה טוב. טוב שהיה.

מחר בע"ה נקפוץ לאיקאה.