אני לא אוהבת ששוברים לי את השגרה, אני אוהבת לשבור אותה בעצמי.
החיים כל כך ארעיים. צריך לעשות מה שרוצים לעשות, לפני שכבר לא תהיה הזדמנות לעשות אותו. אי אפשר לדעת מה ילד יום.
הכל השתנה ביום אחד. באתי לתל אביב ליום אחד, ובינתיים אני כאן שבוע, מי יודע עד מתי. זה לא שאני לא נהנית להיות כאן, אבל זה מתחיל להיות כבר יותר מדי. זה לא כיף כי זה כפוי עלי, כי אין לי ברירה, כי לא מרשים לי לחזור. לא שיש יותר מדי למה לחזור. אני צריכה זמן לעצמי.
החברים שלי פזורים ברחבי הארץ וחו"ל, בערך חצי נשארו בחיפה, תקועים בבתים ובמקלטים רוב הזמן. רחובות חיפה שוממים. הכל סגור. וזה ממש עצוב. דוקא עכשיו, דוקא בחופש, כשכולם אמורים להיות בחוץ ולבלות, המצב נראה יותר כמו יום כיפור, רק בלי האופניים והאנשים שבחוץ.
מי היה מאמין שזה יגיע לחיפה. בלי לזלזל בישובי הצפון, ברגע שזה הגיע לחיפה זה הרגשה אחרת. מן הסתם בגלל שאני גרה שם. בגלל שזה תמיד נראה מקום בטוח, בגלל שזה היה כל כך לא צפוי. כי אף אחד לא באמת האמין שהם יוכלו לשבור לנו את השגרה ככה.
העיתונים טענו שחמישה אחוזים מתושבי חיפה עזבו (אחוזים בודדים לעומת הישובים האחרים שהתיחסו אליהם). ואני שואלת, מאיפה הם יודעים בכלל. הרי כשעזבתי לא בדיוק טרחתי להודיע את זה לעיתונים. עיתונים זה לא בדיוק דבר שאפשר לסמוך עליו, גם יתר כלי התקשורת.
הארץ נחלקת לשניים. בצפון הכל נטוש ושומם. במרכז החיים מתנהלים כרגיל. מבלים, נהנים, הכל כרגיל. כאילו זאת ארץ אחרת, מקום אחר. לפחות בינתיים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
