בין מציאות לדמיון

זה היה ב-2010, אי שם בעתיד הלא רחוק. אני הייתי לפני מבחן בהסטוריה, אחד החשובים והמשמעותיים יותר, עד כמה שמבחן יכול להיות דבר חשוב. ניסיתי ללמוד אצל ידיד שלי, אבל האמת היא שכבר הייתי מיואשת לגמרי. עמודים על גבי עמודים שלא עומדים להגמר, ואיכשהו דחיתי הכל, והמבחן מחר, ואין שום סיכוי שאני אצליח ללמוד עכשיו הכל. את הזמן שהייתי אמורה להקדיש ללמידה אני מבזבזת על יאוש שגורם לחוסר ריכוז, שגורם לכך שאין לי שום סיכוי להכניס אף פיסת מידע נוספת למוח שלי. אותו ידיד, שראה את מצבי הקשה, ניסה לעזור ככל האפשר. אחרי שכל נסיונות ההרגעה לא עזרו, הוא הלך על כיוון חדש.
"אני יכול להשיג לך את הגלולה האדומה הקטנה אם זה כל כך חשוב"
הגלולה האדומה הקטנה? פני השתנו באחת. כולם ידעו מהי אותה גלולה, אבל עם זאת אף פעם לא יצא לי לראות אותה באמת, על אנשים שהשתמשו בה שמעתי רק משמועות, ולא יכולתי להאמין שזה נמצא כל כך קרוב אלי. הסתבר שסבא של אותו ידיד היה חולה אלצהיימר, ולכן היתה לו אספקה.
"רגע, אבל זה לא חוקי, לא?"
אמרתי, כאילו אני מופתעת. רק כדי למשוך קצת זמן. להחליט מה לעשות. אם אני אשתמש בגלולה זה יוכל לפתור את כל בעיותיי, לפחות הנוכחיות. אבל לעומת זאת, מה יקרה אם יעלו עלי? הגלולה הותרה לשימוש רק לזקנים, וחולים במחלות זכרון, וגם להם נדרש אישור מיוחד.
"תראי, אם את לוקחת אותה עכשיו, מספיקה לך פעם אחת לעבור על החומר ואת זוכרת הכל, מילה במילה. זאת בחירה שלך"
לנגד עיניי עמדו שתי אפשרויות. אני לוקחת את הגלולה, מצליחה במבחן מעל ומעבר, נהיית הגאונה של הכתה (מה זה אומר, שעכשיו אני צריכה לקחת גלולה לפני כל מבחן?), מסיימת את הלימודים בהצטיינות. מצליחה להתקבל לכל עבודה בלי שום בעיה, חיה חיים טובים ומאושרים, הכל הולך כל כך בקלות, כולם מעריצים אותי, הם רק לא יודעים פרט אחד, איך הגעתי לכל זה... נו, בעיה קלה וקטנה.
מהעבר השני, אני לא לוקחת את הגלולה, שוקעת ביאוש ובדכאון, נכשלת במבחן מחר, ובכל דבר אפשרי אחר. הורסת לעצמי את החיים. העתיד נקטע, לא ברור מה יהיה ההמשך. אני פורשת מהלימודים. הולכת, מי יודע לאן. עובדת בעבודות מזדמנות. לא מצליחה במיוחד, לא טובה במיוחד, לא מתבלטת במיוחד. הכל כל כך סתמי.
יש בכלל שאלה מה בחרתי לעשות?

השנה היתה 2012, העתיד הלא כל כך רחוק. הגלולה הירוקה כבר מזמן הותרה לשימוש בקרב נפגעות תקיפה מינית, או פגועי הלם קרב. כל מי שעבר טראומה מספיק רצינית יכל לקחת אותה (כמובן, באישור הועדה), ולהמשיך לחיות את חייו כרגיל. בלי שום זכרונות לא נעימים, וסיוטים חוזרים בלילות. אבל מי קובע מהי טראומה מספיק רצינית? בדיוק יום קודם חבר שלי נפרד ממני, ופתאום כל חיי נחרבו. העניין היה כל כך נורא ובלתי צפוי, והרגשתי שלא אוכל להתגבר על זה בחיים. אני לא יכולה עכשיו לתת לעצמי לשקוע בדכאון אינסופי, להעביר יום ועוד יום בלחשוב מה לעזאזל לא בסדר איתי? ככה לעולם לא אוכל להמשיך. בכלום. אני רוצה לשכוח אותו. ואת הפגיעה הנוראית שלו בי. לא יכולה להזכר בזה כל פעם מחדש. במסגרת עבודתי בבית החולים (נהייתי מצליחה בעקבות אותה גלולה אדומה וקטנה) הצלחתי להשיג לעצמי גלולה ירוקה אחת, כדי שאני אוכל להמשיך בחיי הטובים, בלי להיות מוטרדת מעניינים רגעיים, כמו חבר שנטש.

השנה היתה 2020, העתיד היותר רחוק אבל עדיין יחסית קרוב. הגלולה האדומה הקטנה והגלולה הירוקה כבר מזמן הותרו לשימוש המוני, בעקבות פעילות פוליטית והפגנות חוזרות ונשנות של 'האגודה לחופש הזכרון'. לקיחת הגלולה האדומה הקטנה נהייתה תנאי כניסה בלא מעט מקומות עבודה, שרצו שיהיו להם את העובדים הכי מוכשרים והכי זוכרים. אנשים נדונו לחיות את העבר שלהם שוב ושוב, כשכל פעם הם בטוחים שזאת פעם חדשה. מעולם לא היה כל כך רע, ומעולם לא נראה שכל כך טוב. רצף חיים של אדם הורכב מחוויות טובות שהופרעו מדי פעם על ידי עננים של שכחה. לא היה שום צער וכאב בעולם (זאת אומרת, היה, אבל אף אחד לא זכר אותו). ורוב האנשים כבר היו עסוקים בעבודה על הפיתוח הבא, והפעם- גלולה צהובה שתגרום לאושר, או גלולה בצבע תכלת בהיר שתגרום לאדם שיקח אותה להיות סובלני ואכפתי, גלולה כתומה לחוכמה, ובעצם השמיים הם הגבול... רצים ורצים ורצים קדימה, כשהמטרה לנצח, לא ברור את מי, היחודיות נאבדה כבר מזמן, החוויות המעצבות את חיינו גם הן נזרקו לפח, מה שמשנה הוא רק לנצח, להצליח, לא לגמרי ברור במה. עוד מעט גם חיי נצח יהפכו לעניין שבשגרה, רק שהם כבר לא ממש חיים. אנחנו רק הורסים את עצמנו יותר ויותר, ומחשיבים את זה כמטרת חיינו. אבל מה זה משנה? העיקר שאנחנו נהנים.

ואם העניין נשמע בדיוני, על פיתוח 'הגלולה האדומה הקטנה' ו'הגלולה הירוקה' כבר עובדים. יש הטוענים שיהיו מוכנות לשימוש כבר ב-2008, וגם הפסימיים יותר אומרים שזה עניין של כמה שנים. ועם מציאות כזאת, מי צריך בדיון.