בין מציאות לדמיון

מצב החברה שלנו רחוק מלהיות מזהיר. הרבה מדובר על אנשים שחושבים רק על עצמם, ולא על המדינה. על הבועה התל אביבית. על האדישות הגדולה שהציבור, רוב הציבור, מפגין. על חברה שהתפרקה מערכיה. ושוב, על האדישות.

גם אני מהרתי להסכים לכך שהאדישות היא גורם מרכזי למצב שלנו כיום. אבל בראות הזמן, אחרי ששמעתי לא מעט אנשים, הסתבר שזה לא בדיוק נכון. רוב האנשים לא אדישים, לפחות לא אדישים מחשבתית. רוב האנשים מודעים למצב, ורוצים לשנות אותו, רוצים לחיות בחברה אחרת. אבל מנגד, רוב האנשים לא עושים כלום. לאיפה נעלמו כולם? כל אלה שאכפת להם ורוצים לשנות, איפה הם נעלמו באותו פער שבין מחשבה למעשה?

מעיסוק בנושא, הגעתי לכמה מסקנות. הסיבות המרכזיות שלפי דעתי אנשים לא מעבירים את מחשבותיהם למעשים, ואלו הם-

• פיזור אחריות- או ביתר בהירות, המחשבה שמישהו כבר יעשה וידאג. למה דוקא אני? הרי אם לא אני, יהיה שם מישהו אחר שיעשה אותו דבר. בסך הכל, כמה כבר בן אדם אחד משנה? הבעיה מתחילה כשיותר מדי אנשים חושבים שמישהו אחר יעשה, אבל אף אחד לא עושה.
• כי יש דברים אחרים יותר חשובים- כמובן שחשוב לדאוג למדינה, ולתרום קצת, אבל, יש לימודים, ועומס, ואין זמן. זאת אומרת, זה מאוד חשוב, אבל אולי לא עכשיו. אולי בזמן אחר זה יותר יתאים. והאינטרסים הלאומיים לא מספיק חשובים. לא באמת. כמובן שהאישיים גוברים בהרבה. למרות שלא שוכחים את הלאומיים לגמרי, ולא מתעלמים, כרגע הם נדחקים לפינה, מחכים לרגע יותר מתאים. (אבל תמיד יהיה משהו אחר. הרגע לעולם לא יגיע).
• כי גם אם החלטנו כבר, ורוצים להתנדב, ורוצים לתרום קצת למדינה, אז, מה בדיוק עושים? אין מתכון אחד ברור ופשוט, שאם תעבור על כל השלבים מ-א' ועד ת' תרמת למדינה. המשימה מורכבת וקשה, וקצת לא ברורה. כי מאיפה בדיוק אמורים להתחיל? כל אחד צריך להתאמץ, לחפש ולמצוא מסגרת שתתאים, מקום שבו הוא יאמין שהוא יכול לתרום. ולפעמים החיפושים נדמים מייגעים, ככה שלפני שמתחילים כבר פורשים.
• כי מיואשים. וזאת הסיבה הקשה מכל. כי אנשים לא מאמינים שהם יוכלו לשנות, מה כבר בן אדם אחד יכול לעשות? להפוך עולמות? משלימים עם המציאות ומקבלים אותה, לא כי היא טובה, לא כי לא היו רוצים לחיות במציאות אחרת, אלא כי לא מאמינים שזה בר השגה. ואין דבר נורא יותר מלאבד תקווה. כי אם מאבדים תקווה אז מודים שנכשלנו, שככה זה ואין מה לעשות, שלעולם אי אפשר יהיה לחיות במקום טוב, או לפחות טוב יותר. ואיך אפשר להשלים עם דבר כזה? צריך להאמין ולקוות, כי בלי זה, באמת לא נשאר לנו כלום.

ובגלל זה אנשים לא עושים. עומדים בשקט בצד, ואח"כ תוהים איך זה שהמדינה שלנו נראית ככה, ואיך זה שיש שחיתות, ואלימות, ואדישות, וחוסר ערכים, והשתמטות, ואנוכיות. הרי, כל אחד, לבדו, היה רוצה שיהיה כאן משהו אחר, אבל לרצות זה לא מספיק. 

ואני, אני לא באמת חושבת שאדם אחד יכול לשנות את העולם, אולי יש כמה יחידי סגולה, אבל רובנו לא יכולים להיות אחראיים לשינויים כל כך גדולים. אבל כל אחד יכול לשנות קצת, יכול להשפיע על כמה אנשים, פה ושם, יכול לנסות לתרום, יכול לעשות, לפעול כדי להגשים את מה שהוא מאמין בו, את מה שהוא רוצה.

ואם כל אחד יעשה קצת, אז כולם ביחד יעשו הרבה.

אני יכולה להיות אחראית רק על עצמי, ולהחליט שאני אעשה יותר, כדי ששינוי אמיתי באמת יקרה, כל אחד צריך להחליט את זה בשבילו.