בין מציאות לדמיון

דברים שאני לא מרוצה מהם בחברה המערבית המודרנית, בארץ, ובכלל

אתמול קראתי שוב שני מאמרים מצוינים שאספתי ביום העצמאות, האחד- נקיפות של אביעד קליינברג, והשני- טורו של יאיר לפיד- זהו הרגע. שניהם כתובים שונה ומתייחסים לנושאים אחרים, ובכל זאת יש בהם המון חוטים מקשרים, ורעיונות כלליים לא מאוד רחוקים. שניהם מעניינים, מעוררי מחשבה (כל משפט בנקיפות גרם לי לעצור ולחשוב לא מעט), וחזקים. הם הזכירו לי לא מעט נושאים בהם יצא לי להתעסק ולחשוב בעיקר בשנה האחרונה, שבחלקם נשארו פתוחים ומלאי שאלות (ואחר כך פשוט לא יכולתי להרדם במשך שעות ארוכות, וזה לאחר עוד שעות ארוכות של חשיבה בנושאים מגוונים לפני כן. אני חושבת כל כך כל כך הרבה בימים האחרונים, ונהנית מזה מאוד).

ועכשיו, אתחיל ברשימה.

השינוי הערכי המוחלט, מחברה שיתופית וציונית הפכנו להיות חברה קפיטלסטית, שמדגישה את היחיד, ובמרכז ערכיה ההצלחה האישית הנמדדת בכסף שאדם צבר.

הפילוג והקיטוב בחברה, חברה שמורכבת מהמון מיעוטים וציבורים, ובזה לבדו אין רע, אבל העניין הוא שכל ציבור חושב רק על עצמו, ועל מה הוא יוכל להוציא מהמדינה, ואין שום חשיבה על המדינה כגוף אחד ומאוחד, שצריך לדאוג לו. כדוגמה אפשר לראות את הציבור החרדי המתבדל מהמדינה, אבל עושק את כספיה.

מה שמפריע לי במיוחד בכל הציבורים האלה הוא הבדלנות, וחוסר היכולת להקים משהו כולל ומאוחד כשכל אחד נמצא כל כך עמוק בתוך עצמו.

חברת הצריכה המודרנית, שמעודדת חמדנות, ומציבה במרכז חומר ולא רוח. הדבר הכי חשוב הוא לצבור עוד ועוד רכוש. למה? שיהיה. ההצבה במרכז של משהו טפל, והשכחה של העיקר. זה מעודד אנשים נבובים וריקנים, שטחיות.

הנצחון של עקרון העונג על הסופר-אגו (בעקבות נקיפות). הוא נתן הסבר מאוד מעניין לתופעות ששאלתי לפשרן לא מעט, ויכול להיות שיש משהו במה שהוא אומר. החברה המודרנית שכביכול נותנת חופש ללא גבולות, בעצם מגבילה את החופש האמיתי הרבה יותר משנדמה (כתבתי על הנושא פעם, לפני שנה בערך). היא מציבה במרכז את חיפוש האושר של האדם, אך זהו אושר אינסופי, שאינו יכול להיות מושג, כי ברגע שאין גבולות, אין גבול לכמה אושר יכול להיות, ואל האינסוף לא ניתן להגיע לעולם, ככה שבעצם קיומה של אותה מודרניות, היא שוללת את האפשרות להגיע אל המטרה שהיא שואפת אליה. חוץ מזה, ברגע שהכל מותר, כבר אין משמעות למוסר ומצפון, החברה מטשטשת אותם אט אט, והאנשים מתאחדים סביב המכנה המשותף הנמוך ביותר- האיד, עקרון העונג. אם אפשר לעשות הכל, אז למה שלא ננסה להנות מהחיים האלה עד כמה שניתן? ואנשים הולכים ומציבים במרכז חייהם את העונג, את הכיף, את חיי הנהנתנות וההנאה חסרי הגבולות. אבל אתם לא יודעים כמה אנחנו מפסידים מזה, כי ברגע ששמים את העונג במרכז, אנחנו שוכחים לחלוטין מהרמה הגבוהה שלנו, שהיא היא זו שמייחדת את האדם יותר מכל דבר אחר, החשיבה העצמית, התחכום, התובנות, הדרך האישית, הדברים שמכוונים אותנו להיות שונים זה מזה, הערכים שמרכיבים אותנו. ברגע ששמים את העונג במרכז כולם נהיים אותו דבר, צוחקים באותם מקומות, עושים אותם דברים, חיים את אותם חיים, איך זה שהשאיפה של כל כך הרבה אנשים, כמעט כולם אחרי הצבא, היא לנסוע לחו"ל עם עדיפות לדרום אמריקה או למזרח, איך זה שכולם רוצים אותו דבר, איפה היחודיות?                     צריך לעשות דברים רק מתוך רצון אמיתי, בחינה ובחירה. ואולי הדבר שהכי מציק לי בכל הפסקה הזאת הוא האובדן של הבחירה, והפרדוקס בזה שלמרות שהדמוקרטיה כביכול מעודדת חופש יותר מכל דבר אחר, היא בו זמנית גורמת לנו לאבד את הבחירה האישית האמיתית שלנו.

וקצת אצטט מאותו מאמר (אני באמת יכולה לצטט כל חלק וחלק שלו, ופה אני לוקחת דגימות נבחרות)-

"יותר מאי פעם קשה לנו לומר 'לא' לשירת הסירנות של אדוני התקשורת ומכתיבי העונג הצרכני-הצרחני המשותף. יותר מאי פעם קשה לנו לעמוד על דעתנו, לא משום שהדבר מנוגד לחוק, אלא משום שהוא מנוגד לאיזו מהות פנימית שעל צוויה ניהרג ולא נעבור."

"...ההגמוניה של השוק החופשי מפוררת קהילות ומזנה את הכל. נביאי החברה הפתוחה של ההון, שרוממות האינדיוודואליזם בפיהם, מעודדים חברה שבה היחיד בעל העקרונות החזקים, בעל הארטה, נשחק, מתמסמס, נעשה עבד לעריצותם של האופנה ושל מעצבי דעת הקהל. הוא אינו מתייצב מחוץ לקהילה לא משום שאיבד את אומץ לבו, אלא משום ששוב אינו יכול לחשוב אלא על פי הכללים שייצרו בעבורו אדוני הסחורות. הוא אוהב את שנאמר לו לאהוב. הוא אוהב את אדוניו. לא יצא לחופשי. לא קמה בו עוד רוח.

דלדולה של הרוח טוב למערכת. אין זה מקרה ש'מדעי הרוח', אותו שריד אחרון לצורת מחשבה לא כלכלית, עוברים עתה תהליך שקט אך אפקטיווי של המתת חסד. לא כלכלי. משעמם. מצ'עמם, ליתר דיוק. מצחיק, נכון? הצטרפו למקהלה.

הנה עצתו של החכם הסיני לאו צה לשליט: 'בבקשו לשלוט באנשים, החכם מרוקן את מוחם וממלא את כרסם. הוא מחליש את שאיפותיהם ומחזק את עצמותיהם. הוא עושה אותם חסרי ידיעה וחסרי תשוקה וגורם לכך שהיודעים לא יעזו לפעול'... רובנו, מתברר, שבעי רצון מן הסידור הזה. אבל מי שדרך ענני השובע חש ברצון, מי שחרד פן נאבד את היכולת לחשוב ולרצות אחרת, יודע אינסטנקטיווית כי הסגולה הטובה שוב נחוצה לנו.

כדי שתתאפשר סגולה טובה, צריכה לקום מחדש קהילה שבעיניה המחויבות לבחירה אמיתית שלובה במחויבות לקהילה. לחברים בה נכונה משימה לא קלה: מלאו את מוחם של האנשים, חזקו את שאיפותיהם, עשו אותם בעלי ידיעה. הפסיקו לדבר כל כך הרבה. העזו לפעול."

עוד דברים שאני לא אוהבת- השחיתות, הבירוקרטיה, האלימות. המנהיגות, שמה שחשוב לה זה להשאר בשלטון כמה שיותר זמן, ולאף אחד כבר לא אכפת מהארץ הזאת, לא באמת. אין לאומיות אמיתית, או שיש, אבל היא לא מורגשת מספיק. החברה שמזניחה את החלשים שבה, ולא דואגת להם, שוכחת את ותיקי הקיבוצים שהיו מראשיה, והיום חיים בשיא העליבות והקושי, החברה שבקשיים שהיא מעוררת מעודדת הגירה החוצה ממנה. 

חברת המירוץ, שמעודדת אותנו רק לרוץ עוד ועוד ולא לעצור, בלי לדעת למה אנחנו רצים ובשביל מה זה טוב. חברה שמאוד מקשה על אנשים פשוט לחיות, הופכת את החיים לקשים ומאומצים, לא משאירה מקום לחשוב, אלא רק להגרף באותו השטף, לא נותנת חיים של מנוחה ורוגע, אלא מחייבת למיצוי, ומיצוי מאוד מסוים, הגשמה כלכלית ואישית. אין שום רע במיצוי עצמי, גם אני מאמינה בו, אבל השאלה היא לאיזה מטרות שווה להקדיש את עצמך ולמצות אותך בשבילן, המיצוי הקיים פה נראה לי אפילו מסוכן, ומסית אנשים לגמרי מהמטרות החשובות באמת.

אני מניחה שעם עוד חשיבה אני יכולה להוסיף עוד כמה וכמה דברים לרשימה, אבל לעת עתה אפסיק.

העניין הוא לא שעכשיו רע, ויש כל כך הרבה דברים רעים שדורשים שינוי לדעתי, עם זה אפשר להסתדר. הבעיה מבחינתי היא שכשיש דברים רעים אצלי שאני רוצה לשנות, אז אני אעבוד על זה, ואצליח, ואשנה (כבר עשיתי את זה והצלחתי מאוד), אבל כשיש דברים שמפריעים לי בסביבה, אני לא רואה איך אני, כבן אדם אישי, יכולה להשפיע ולשנות מדינה שלמה. גם אם אני חושבת שהערכים שלי טובים וראויים, אני לא יכולה לגרום לכל אחד ואחד מהמליונים כאן להאמין בהם, לכל אחד יש את הערכים והחשיבה שלו, ואני צריכה לכבד את זה, 'איש באמונתו יחיה' וכאלה. אני מרגישה שיש יותר מדי סתירות בין גישות שאני מאמינה בהן, בין ציונות ודמוקרטיה, בין אינדיבידואליזם לאלטרואיזם.

כי הדמוקרטיה, עם כל המגרעות שלה, היא הדבר הכי טוב שיש בנמצא. מה האלטרנטיבות? דיקטטורה? פשיזם? קומוניזם?

ערכי החירות והשוויון שהיא מעמידה במרכזה, הם מהערכים הכי חשובים לי שיש. החירות והבחירה החופשית, והנסיון להעמיד בפני כולם אפשרויות שוות.

העמדת האדם במרכז, האינדיבידואליזם, חשוב לי מאין כמותו, והוא אחד היסודות המשמעותיים שבי.

אבל צריך גם לראות מה יוצא מכל זה, השילוב של הדמוקרטיה עם הקפיטליזם וחברת הצריכה יוצר שילוב די הרסני לטעמי. הוא לוקח את החירות לכיוונים מאוד ספציפיים, חומריים, ומאבד המון ממה שיש בערך היפה הזה.

העובדה שהאדם במרכז, גורם גם לתופעות לוואי כמו התרכזות עצמית, אנוכיות, וחוסר מעורבות ואכפתיות כלפי אחרים.

לדעתי, הכי חשוב הוא ליצור שילוב בין דברים, לשלב בין הדמוקרטיה, וערכיה הטובים (ליצור הפרדה בין דת למדינה, למשל), לציונות המתמוססת שיש כאן. אולי מה שאני רוצה הוא לחזור קצת לאידאלים של פעם, לערכים של פעם.

אבל פעם לא היה פה טוב. אף פעם לא היה פה טוב באמת. גם בתקופות שאני מחשיבה עכשיו כשיא התפארת והערכיות, האנשים שחיו שם ראו המון רע, וחשבו שיש צורך מתמיד בשינוי, זה תמיד ככה, אף פעם לא יהיה מושלם, אז תמיד צריך לשנות עוד ועוד. חוץ מזה שפעם החיים פה היו הרבה יותר קשים, מדינה קטנה, תחת איום קיומי מתמיד, בכלל לא האמינו שיצליחו וימשיכו להחזיק בה, עוני רב שהוא נחלת הכול, חיי יום יום קשים ואפרוריים. והמצב הבטחוני היה קשה בהרבה מעכשיו (לא שעכשיו הוא כליל השלמות, אבל אף פעם לא טוב פה יותר מדי). החיים של היום אפילו נראים קסומים וחלומיים בהשוואה לאלה של פעם, במידה מסוימת.

מה שכן, היו מלוכדים, כור היתוך, כאמצעי לשרוד. היתה הרבה יותר מעורבות אישית, שותפות, קהילתיות, אכפתיות, אידאלים. האם אפשר להחזיר קצת מהדברים האלה? כי אני לא אוהבת את הכיוון שאנחנו הולכים אליו, ככל שאנחנו מתפרדים מעצמנו, ככה קל בהרבה להכניע אותנו.

ואין לי ספק שהמדינה עוד תשתנה, כמה שמציאות נראית קבועה ומוחלטת, היא משתנה ללא הרף. רק לדוגמה, מהרגע שהתחלתי בצפר (אי שם לפני 12 שנה) ועד שסיימתי אותו חלו שינויים עצומים, ושום דבר לא נשאר אותו דבר. אני לא הייתי ילדת מותגים (זה התחיל לתפוס תאוצה אולי כשהייתי בחטיבה, בטח בשנים האחרונות), ועכשיו אי אפשר להמלט מזה, כשהתחלתי לא היה אינטרנט בכלל (שהוא המצאה מעולה, אבל גם מנוונת, סוגרת ילדים בבית), בטח שלא פלאפונים (הם התחילו להתפשט כשהייתי ב-ו', ועם הזמן התרבו והתרבו), ואפילו בטלויזיה שלי היו רק שני ערוצים עד כתה ה' (להרבה אחרים היו כבלים, אבל לא לנו). הילדים של היום נחשפים לדברים הרבה יותר מוקדם משהם צריכים, הם מאבדים את הילדות והתמימות שלהם, וחבל. הקפיטליזם וההייטק שנראה כאילו היו שם תמיד, תפסו תאוצה במיוחד בשנים האחרונות. הדברים לא היו שונים לגמרי, אבל הם בשינוי מתמיד.

ובעניינים לאומיים, איך אפשר שלא להזכיר את רצח רבין, שהיה כשהייתי בכתה א', עוד לא באמת מודעת למה שמסביבי, שגרר איתו שבר אמונה רציני, פלג בעם, יאוש, הקמת מכינות כתקווה.

ומדהים לראות עד כמה אנחנו ממהרים לשכוח, אבל רק עד לפני כמה שנים, ביחוד בסוף היסודי ובשנות החטיבה שלי, היינו תחת מציאות פיגועים בלתי פוסקת, פיגועים כעניין שבשגרה, לא נוסעים באוטובוסים (לפחות אני), ממעטים לצאת וללכת לקניונים, כל ההילוך משולב באיזה חרדה ופחד מתמיד. ממש כל יום היו פיגועים, בלי הפסקה, אני זוכרת שיעור עיתונות אחד, ב-ז' לדעתי, שהשעה היתה בערך 12 בצהריים, וכבר התרחשו 7 פיגועים באותו היום. מסעדת מצה, ומקסים, והנורא מכל- הפיגוע בקו 37, בו נרצחו שניים מהשכבה שלי, שניים שלא זכיתי להכיר.  אנחנו כל היום מקוננים על כמה שרע עכשיו, וכבר שכחנו עד כמה רע היה אז.

אנחנו אפילו לא שמים לב, ולא מעריכים את זה שעכשיו החיים שלנו, למרות כל החששות התמידיים, מתנהלים בבטחון יחסי, איך הצלחנו לסכל את כל אותם פיגועים שהיו מנת חלקנו כל השנים ההן.

אז כן, המצב לא אידאלי, אני מניחה שזה התחיל כששרון נפל לתרדמת, והמנהיג שהוביל את העם הזה פתאום נעלם ולא היה, והחמיר ללא ספק עם מלחמת לבנון בשנה שעברה, מלחמה שיותר מכל גרמה ליאוש, אובדן אמון במערכת, הרגשה מדוכדכת וקשה, לא יצאנו כשידנו על העליונה, שבר, והחטופים שלנו עדיין שם, איך אנחנו יכולים להפקיר אותם? בשנה שעברה אנשים מרגישים יותר מכל שרע כאן, קשה כאן, תחושה כאילו הכל נורא זמני, ובכל רגע יכולה לפרוץ מלחמה שתחסל את כולנו. אבל כל הקושי והתחושות הרעות, לפחות במידה חלקית, סובייקטיבים. אנחנו מביאים את הרע על עצמנו. נכון שהמצב רחוק מלהיות מושלם, אבל מתי הוא היה? יש קסאמים בשדרות, המצב החברתי כמו שתיארתי די רע, אף אחד לא מאמין במנהיגים שבראש.

אבל, יש בטחון יחסי, רוב האנשים חיים פה די טוב, הכלכלה חזקה, ויש לנו צבא ששומר עלינו, למרות הכל, למרות שאנחנו מאוד אוהבים להתלונן, ויש על מה, רוב האנשים יכולים לחיות פה די בסדר, להצליח, למצות את עצמם, לסוע לחו"ל, התייאשנו מהלאומי, אז כל אחד מתחפר באישי, ולאישי יש אפשרות לא רעה בכלל להצליח כאן.

הנקודה שהתכוונתי להעביר (הבעיה היא שיש לי יותר מדי נקודות להעביר היום, אז הן כל הזמן עולות אחת על השנייה), היא ששינויים היו ויהיו כל הזמן. יש כל מיני גורמים שמשפיעים עליהם- למשל, מלחמה, פתיחות לחברה המערבית, התפתחות טכנולוגית. אבל השאלה שלי היא איך מכוונים את השינוי לכיוון שמתאים לו מבחינתי? איך עוצרים את הרצף השרירותי של שינויים, ומביאים שינוי מתוך רצון ואידאל, למשל, לחברה טובה יותר?

אני יודעת שאני יכולה להתנדב במקום אחד או אחר, לעזור לאנשים, להשפיע על אנשים, אם אני רוצה. אבל במקום מסוים זה נראה לי נקודתי מדי, ולכן קצת חסר טעם. אז אני יכולה לשנות כמה אנשים, אבל מדינה מורכבת ממליוני אנשים, איך משנים מדינה שלמה? צריכים איזה גורמים שיביאו לשינוי, אני לא יכולה לחולל שינוי כולל בעצמי, כי אני לא יכולה לשלוט בכל האנשים האלה. איך מטמיעים בחברה ערכים? אני חושבת שבנושא הזה יש חשיבות גדולה לחינוך, חינוך גם מהמשפחה וגם מהבצפר, צריך לתת לנושא הרבה יותר חשיבות ב-12 השנה האלה, זה נראה לי הרבה יותר חשוב מהרבה דברים אחרים שלומדים ושוכחים מיד אחרי הבגרויות, צריך לתת לנושא חשיבות כבר מגיל צעיר, לתת ימים שלמים להתנדבויות, נניח בגיל החטיבה, כדי לעודד ולהראות לתלמידים איך לתרום, ולעשות את זה על שעות בית ספריות. צריך להביא הרצאות, ללמד לאהבת הארץ, להכרת הארץ, לחשיבה סביבתית. צריך לעודד חשיבה עצמאית, לעודד חשיבה. לתת לתלמידים להגיע לדברים בכוחות עצמם, ולא להאכיל אותם בכפית, לאפשר הרבה יותר בחירה ומגוון לעסוק בנושאים שבאמת מעניינים, כי החינוך מחמיץ את מטרתו. אני, שאוהבת מאוד ללמוד, ומתעניינת באינספור נושאים, בכלל לא מצאתי את עצמי בכל הלימוד הבית ספרי, הוא הרגיש לי מאוד מבוזבז, וחבל, כי אפשר אחרת.

כל האמריקניזציה הזאת משפיעה עלינו לרעה, הצריכה, אנחנו שואפים לאידאל האמריקאי, אבל האידאל הזה גרוע מאוד. החיים באמריקה בכלל לא טובים, הם שטחיים ומטופשים ורדודים, למה לעזאזל אנחנו שואפים לשם?

יש למדינה שלנו פוטנציאל גדול, יש פה המון אנשים טובים שכן אכפת להם, ואחרים שהיו רוצים שיהיה יותר טוב, אבל לא יודעים איך לעשות את זה. אפשר לראות את זה למשל בנהירה הנרחבת למכינות הקדם צבאיות שרק נפתחות יותר ויותר מהן כל שנה, כמו שנות השירות (ודוקא המדינה מסקלת את היוזמות האלה, זה ממש אבסורד איך סדרי החשיבות במדינה הדרדרו לחלוטין), וגם כפרי הסטודנטים (גם הם יוזמה עצמאית, יש פה יותר מדי יוזמות עצמאיות, וחבל שראשי המדינה לא מתעסקים בנושאים הכל כך מהותיים, לא תורמים ולא עוזרים, ובזה הם פוגעים בעצמם). מה שצריך הוא לרתום את כל האנשים הטובים האלה, לרתום אותם לעשייה, לשינוי, צריך להחזיר איכשהו את האמונה במערכת, שתביא את הטובים לפוליטיקה, ולמערכת הצבאית (שגם בה מתמעטים האנשים הטובים, כי לא מתאמצים לשמור עליהם, והאפשרויות בחוץ הרבה יותר מגוונות וקורצות). כי יש המון אנשים טובים, שיכלו לעשות ולעזור ולשנות באמת, ובמקום זה הם מוצאים את עצמם אי שם בהייטק, במירוץ העצמי, מצליחים מאוד, אבל עוזבים את המדינה לדרכה.

אני לא יודעת עד כמה הנושא באמת חשוב לך (מהעיסוק האינטנסיבי שחוזר כל כמה זמן, אני מניחה שזה בכל זאת חשוב באיזה מקום), אבל אם זה באמת מפריע לך, ואם את באמת רוצה לשנות, את תוכלי למצוא את הדרך לעשות את זה, ואפילו מדובר בשינוי חלקי (למרות שאני יודעת שאת אוהבת שלמות). מה שמפריע כל כך הוא שאני מרגישה שכדי לשנות באמת צריך להקדיש את כל החיים לנושא, לוותר על כל חלום ושאיפה אחרת, וגם אם עושים את זה, לא בטוח בכלל מה יהיו התוצאות, ועד כמה השינוי יהיה משמעותי, זה לחשוב על טווח ארוך מאוד, מה שיכול להיות מתסכל לגמרי בדרך. את יכולה להגיד שהנושא חשוב ומעסיק, אבל לא ברמה של להקדיש את כל החיים בשבילו, ושאת מעדיפה להתמקד בהגשמת החלומות האישיים שלך, שאת רוצה ללכת בגדולות, כן, ללא ספק, לא לבזבז את החיים על השטויות, אלא לעשות דברים שאת באמת מאמינה בהם, אבל השאלה היא איזה גדולות. כל תשובה תהיה טובה מבחינתי, העיקר שתהיה כנה ואמיתית, ולא תגרום לך ללכת בניגוד לעצמך, כי זה יהיה הרסני עבורך.

לפני שהמדינה התחילה כולם היו נורא מאוחדים, מאוחדים בחלום, החזון, להקים מדינה. ואז היא הוקמה, אז כבר לא היה חלום להמשיך. אבל זה היה בסדר, כי היה איום קיומי, שהחזיק אותנו ביחד, כולם היו מאוחדים ברצון לשרוד ולהגן על המדינה. ולאט לאט המצב השתנה, התחילו קצת הסכמי שלום, ולמרות שהמצב הבטחוני פה לעולם לא מזהיר, נהיה קצת יותר רגוע, מה שנתן לאנשים לחשוב על דברים קצת אחרים, לרדת מהעיסוק הבטחוני הלאומי, ולפנות קצת זמן לעצמם, זה כשלעצמו לא רע, אבל העיסוק הזה נהיה יותר ויותר משמעותי, עד שהוא הוריד ממנו כל מקום שהיה פעם ללאומי. וזה מצחיק, שדוקא העובדה שהמצב פה יחסית בסדר, היא זו שגורמת לאנשים להוריד את הדאגה והאכפתיות, כי המדינה כבר תסתדר לבד. אני יכול להשקיע את חיי לעצמי, ועדיין כנראה שהמדינה תמשיך להיות כאן, ואם לא, אנחנו כבר כפר גלובלי, אפשר לעבור לחו"ל, לא?

עוד משהו הוא שפעם היה חזון מוגדר וברור, ואחיד, והיום אין יותר. אין חזון, משהו שיוביל אותנו, וינחה את דרכנו לקראתו. הרצון להפוך את המדינה והחברה לטובות יותר, שהעלתי, הוא משהו עמום ולא מוגדר. ולא רק שאין חזון מוגדר, אלא שכל אחד רוצה משהו אחר מהמדינה הזאת, יש את אלה שרוצים במדינת הלכה, יש כאלה ששואפים לארץ ישראל השלמה, אחרים שרוצים במדינת כלל אזרחיה, שמנותקת מהזיקה ליהדות, ובגלל כל הרצונות והחלומות הנפרדים קשה מאוד לכונן כאן משהו שיתאים לכולם, אי אפשר לעולם להגיע להסכמה בין כל הזרמים והפלגים השונים, ובמצב כזה, איך אפשר להתקדם לאנשהו?

אני מניחה שיש עוד מחשבות ורעיונות ששכחתי, כי הכל כל כך מבולגן וממלא את הראש שלי, אולי עוד אוסיף פעם. אני יודעת רק שמזמן אני לא זוכרת איך כתבתי כל כך מתוך עצמי, מתוך רצון וצורך מטורף לכתוב, ולא מתוך שגרה של עדכון, מתוך כל כך הרבה מחשבות שלא מרפות.

אם באמת אני רוצה לשנות, אמרתי פעם, אני יכולה להתחיל מרשימה של בעיות, שלאחריהן יובאו פתרונות ברורים ומנומקים, ולבסוף השילוב שלי בכל העניין. אני חושבת שהיום העלתי כאן לא מעט בעיות, פתרונות אולי הזכרתי באופן כללי, אבל לא הסברתי את הדרך להגיע לשם, ובהקשר אלי, כמו שעולה מכאן, אני עדיין מבולבלת ולא יודעת בדיוק עד כמה אני רוצה לעשות, ואיך. בגלל שלמרות המון דיבורים ומחשבות בזמנים שונים, זה עדיין לא מתרגם לעשייה אצלי, ואולי זה מעיד על זה שאני לא באמת רוצה לעשות, כי אם הייתי רוצה, לא הייתי יכולה לעצור את זה.

מדי פעם יוצא לי לקרוא ואולי אפילו רק לחשוב, דברים שממש מטלטלים אותי, ונכנסים אלי עמוק פנימה. זה קרה לי למשל בעקבות סיפור על אהבה וחושך, ללא ספק בעקבות מכתבי יוני, וכמובן שגם בעקבות שני המאמרים האלה. דברים שמעיפים אותי למעלה, מרימים אותי למחוזות של גדלות הרוח, מקיפים אותי בעניינים נשגבים שברומו של עולם, נושאים שמאוד מעסיקים אותי בסך הכל, ענייני ערכים, רוחות ודרכים.

אחרי קריאה והתעסקות בנושאים כאלה, כל דבר אחר נראה פתאום שטחי, סתמי, מטופש. כאילו כל החיים צריכים להיות רק באותו רובד נשגב ועליון. ובכל זאת, ממשיכים, כי החיים מורכבים מהמון גוונים וצבעים, וגם מרבדים הרבה יותר קלי דעת. חוץ מזה שלמצוא דברים כאלה זה באמת עניין קצת נדיר, שאי אפשר למצוא בכל רגע.

כשקראתי את מאמר הנקיפות נזכרתי בי, ובכל מיני תקופות, מהבולטות הן החופש של סוף ו', וכיתות ט'-י', התקופות אולי הכי כיפיות שהיו לי, ובכל זאת, הרבה יותר מדי נהנתיות וקלות דעת. הצבתי את ההנאה מעל הכל, ומאוד נהנתי בסך הכל. אני לא מצטערת על אותם ימים, אבל מאוד מאושרת ממה שהגעתי אליו עכשיו, אני חושבת שהאושר שלי עכשיו הרבה יותר שלם, כי הוא הרבה יותר מורכב, ומעמיק ומעניין, כי אני חושבת בלי סוף ובוחרת את דרכי. כי אחרי הכל אני מרגישה שאני כן מצליחה להיות חופשייה, בזכות המודעות. ואני יודעת שאני אגיע רחוק, בזכותי.  

ואני יודעת שלאורך זמן אני לא אוכל להתעלם מדברים שמפריעים לי, אם הם באמת מפריעים לי. כי אני מרגישה שאני חיה מתוך אמונה ולא מתוך אינרציה, אני מנסה ככל האפשר לחיות את האידאלים והחלומות שלי, בטח ובמיוחד בתקופות כמו זאת, שאני אדון לעצמי. והמצחיק הוא שכל כך הרבה מהדברים שאני אומרת עכשיו, מתאפשרים בדיוק בזכות האינדיבידואליזם, אותו אחד שגם גורם לחסרונות ולתופעות שהזכרתי כאן. לכל מטבע יש שני צדדים.

טוב לי מאוד, אני מאוד אוהבת את המקום שאני נמצאת בו היום, החופש הזה הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לי, אני מאושרת כמו שלא הייתי הרבה זמן. ובאשר למדינה, אני משערת שיהיה בסדר בסופו של דבר, אחרי הכל, והחשוב ביותר הוא, כמו שאמרתי לא מעט, לא לאבד תקווה.