יום שבת בערב, מארגן את התיק לקראת הטיול השנתי בנגב של שלושה ימים שיהיה מחר. באופן מוזר מהרגיל , לא בא לי לצאת לטיול שנתי (חוש שישי .. אני פשוט... וואו). בבוקר אני קם אחרי לילה של שלוש שעות שנות שינה, הולך לבצפר, מקבל את הסווטשרט הכיתתי שאני חייב להגיד שהוא יצא מגניב לגמרי. עכשיו לאט לאט מתחילים להסתבך העיניינים: כמו פאקין כל שנה, מחלקים את הכיתה שלי בין אוטובוסים- חצי פה וחצי שם! מההה! שנתיים ברציפות מה נהיה?! ומה עוד בא לי על הראש? אני הייתי בחצי עם כיתת מב"ר סעעמק! כל הנסיעה חופרים עם צעקות החיזור של החיות האלה " עהההההההעה אהוההאההה!!!! סעמק שרמוטה עעאסהההאססאה". לא הצלחתי לצבור דקה אחת של שינה באוטובוס.
ירדנו למסלול - 3 ק"מ (זה מסלול זה? בקניון הולכים יותר.. טכלס.. לא שאיכפת לי אבל זה קצת מגוחך הלא כן?). מסלול של פאקין שעה וחצי , עשינו בארבע וחצי שעות?! בסדר.. סלחתי.. (אגב לקח המון זמן כי היה קטע עם מים וכל הצפוניות לא רצו שהרגליים היקרות שלהם ייגעו במי שטפונות דוחים ומטונפים כאילו? שייו ! את לא רצינית!)
אחרי שסיימנו את "המסלול" הזה, עלינו לאוטובוסים (עם מב"ר -יש), פנינו לכיוון מקום הלינה. שני אוהלים עצומים , אחד לבנות אחד לבנים, 8 מקלחות לבנים ו8 מקלחות לבנות כשבשכבה יש 350 ילד, לחלק בחצי, 175 בנים ו175 בנות. חלקו ב8 ... אממ.. מה אני עושה ב4 יחידות.
הקטע הוא שלא היה מספיק מקלחות. אנשים שם כמעט מתו בפנים. מלחמת עולם באמא שלי.
אחרי שהתקלחנו , הלכנו לאכול דווקא אוכל סבבה.. הבדווים האלה יודעים להכין טחינה.
אחרי שאכלנו, התחלנו ללכת מכות בין החבר'ה.. הלכתי מכות עם איזה אחד, והעפתי אותו בצורה מדהימה על הרצפה , כשמסביב יש קולות רקע של "אווווווווש, ו איייי"(שתמשו בדמיון שלכם גאד דמיט). מאחורה בא חבר שלי, ודפק בי את הכתף שלו בשן הקידמית שלי. מה אני אגיד לכם, אחד ה"פציעות ההזויות שהיו לי: השן שלי הלכה אחורה כזה.. מאחורה השן הקדמית השניה. אני הייתי חייב ליישר את זה.. וכך עשיתי.. "קחחחחראנג" "אההההההההההההההההההההיה!!!!!!!!!" בואנה זה כאב\כואב. לא משנה.. ההוא הצטער ביקש סליחה. למזלי אבא שלי רופא שיניים, הוא שאל שאלות וכו', ואמר לי שאם אני לא מרגיש טוב מחר אני אחזור הבייתה. נחשו מה? יום אחרי הרגשתי חרא. לא הרגשתי את השן שלי בכלל וכאב לי רצח. מה עושים?? הולכים הבייתה!! גאוני.. אחרי שחיכיתי 4 שעות במחנה המזורגג לטרמפ שלי, התחלנו לנסוע. אני ישנתי באותו לילה בדיוק שעתיים, כי מב"ר ימח שמם צבעו אנשים הפריעו וכו'. ישבתי באותו במשך שעה וחצי ונחרתי כמו מטורף.. זה הגיע לרמה שהנחירות שלי העירו את עצמי. איזה פדיחות אלוהים.. אחרי שהבאתי נחירה שהנהג כבר הסתכל אחורה כדי לראות אותי, החלטתי שאני לא חוזר לישון. הם עצרו לקנות מקדונלדס בדרך, ואני כמובן לא יכולתי לאכול, אז קניתי מלקשייק -מממ.. כמה משביע.. אני מסתכל עליהם אוכלים באוטו.. זה היה עצוב. כמו כלב שמסתכל על בעלים שלו בידיעה שהם אוכלים אוכל אלוהי והוא לא יכול לגעת בו X_X.
הגענו הבייתה. מה עכשיו? אמא שלי לא בבית ואין לי מפתח.. וכדי להוסיף קצת צבע וטעם, גם הייתי צריך לחרבן.. ממש... מצב-בר'לה ממש..
תפסתי נייר טואלט וחיפשתי מקום לחרבן בו. מול הבית שלי יש וואדי! יש! קפצתי לשם מעל גדר ועיקמתי את הרגל בקטנה.. לא שמתי לב כל כך כי השן כאבה יותר . אני מתחיל לחרבן, וחבורה של ערבים מהכפר הסמוך ,עוברים, וראו אותי.. הם מתחילו לצחוק.! מה! מה הם עושים שם! למה דווקא עכשיו! למה זה קורה לי! יום רע! יום-רע!
עכשיו אני פה , 5 שעות לאחר שנכנסתי לתוך הבית, מסתכל אחורה ואומר-טיול שנתי זה רק כיף? או שמא זה איזושהי תוכנית זדונית של המורים שנעריך את בית הספר יותר ולא נרצה לצאת?
הממ.. הרבה תיאוריות יכולות לעלות פה.
אה ועכשיו נזכרתי! ו הפסדתי מסיבה.. נהדר.
משפט שמביא בגישה הדטרמניסטית , שהיה נחמד אם הייתי מביא לידי ביטוי:
When life doesnt smile on you, MAKE IT
בבלוג זה
בכל הבלוגים
