יומנה של ג'ינג'ית!

נתחיל בזה שאתמול הלכתי אם בעלי (מעתה נקרא לו ב' קיצור של בעלי) לטקס מצטייני הנשיא בטכניון לסמסטר אביב 2004/2005 .

הוא קיבל תעודת מצטיין הנשיא!! ורציתי לציין זאת, מזל טוב!!!! היה ממש נחמד, אני ממש גאה בו, למרות שזו לא אני שגרמתי להצלחתו.

אם לדייק אז יכולתי לגרום לאי הצטיינותו, בגלל הביקורים התכופים שלי אצלו אז (כאשר הוא לא היה בעלי).

הכל היה נפלא חוץ המעובדה שאני חולה :(

אני חולה מיום ראשון, והעניין שבכלל לא הייתי מודעת לכך שאני חולה (לא הייתה לי נזלת ו/או כאב גרון ן/או שיעול וכד'...)

כלומר, אם חום של 38.8 אני למדתי מ 8.30 בבוקר ועד 18.00,

אפילו הצלחתי לתת הרצאה באנגלית, ולעשות שיערוים בחדו"א ,

אני מופתעת מעצמי, כי במצב בריא אני לא מצליחה חדו"א, אולי אני אלך חולה למבחן ובאיזו דרך לא מובנת אקבל ציון שהוא עובר?! (ממ.. נק' למחשבה) 

כל אותו היום אני פשוט הרגשתי זוועה והיה לי נורא קר, ממש קר, כאילו עמדתי שעות תחת מבול, ואח"כ טיילתי לי להנאתי רטובה בחרמון (בררר....).

ברגע שרגלי עברה את סף הדלת רצתי למד חום הקרוב (הוא היה די רחוק, א- כי יש לנו רק אחד, וב- לא מצאתי אותו בהתחלה), ומסתבר שיש לי חום 38.8.

אח"כ התחלו טלפונים, לב' שיחזור מהר כי רע לי!! לאמא שרע לי!! 

ו

מיום ראשון בערב ועד אתמול בערב, החום פשוט קפץ לו להנאתו מ39 ל 37 וחוזר חלילה, עד שאמא המושיעה הביאה לנו כוהל!!!

הכוהל הוא לא בשביל להשתכר, פשוט ידוע כי כוהל מוריד חום, ולנו לא היה בבית לא כוהל (כי אנחנו לא שותים כוהל, גם וודקה לא)

ולא חומץ (גם הוא מוריד חום, ולא ברור לי למה אין לנו?!). זה הוריד לי את החום מהר, אבל תוך שעה הוא חזר (אך לא היה גבוהה במיוחד רק 37).

למרות הכל הלכתי עם ב' לטקס מצטייני הנשיא, ושחזרנו שוב היה לי חום והפעם 39.5, במהרה הורדנו אותו ל 37 (באותה דרך כמו אמא, קומפרסים).

היום קמתי עם 35.8 שעלה ל 37 וחזר ל 36.

אבל נראה לי כי אני בריאה עכשיו, בכל מקרה קבעתי תור לרופאה.

אני חושבת, שמה שתקף אותי היה וירוס אכזרי במיוחד, שנורא רצה להתעלל בי :(

סתם עדכון,

היום נגמר לו הסמסטר (כן בטח אה!!), עוד מעט מתחילים מבחני המסמטר,

בינתיים אני אתכונן אליהם, אלך לשעורי השלמה, אנסה להבריא.

עוד משהו, חברה שלי חזרה לחיי, אחרי שלא דיברנו כחודשיים.

לא, לא רבנו שפוט לא יצאנו לנו לדבר, והיא התקשרה אליי בגלל דבר מצער ביותר,

הם( חברה שלי וההרים שלה) נאלצו להרדים את הכלב שלהם, כי הוא שותק ברגליו, לפני כחודש.

הם לא הצליחו להגיע להחלטה כזו כי הכלב כבר בן 15 והוא היה מאוד יקר להם!! אבל ככה זה, חיות המחמד שלנו נידונו למות לפנינו!!!

לי אישית יש המון זכרונות הקשורות לכלב הזה!! אפילו לכלב שלי יש הם היו חברים טובים מאוד!!.

לצערי אין לי תמונה שלהם ביחד ברגע שיהייה לי אני אשים את שניהם כאן!!!!

ערב קסום לכולם!!!!!