כשהיא הייתה ילדה קטנה היא אהבה לשבת ליד החלון ולהסתכל על הגשם
.
היא אהבה את הטיפות הגדולות שכאילו נעצרות רגע באויר וניתזות בחוזקה למדרכה, מעבירות אליה את כל הרעננות שלהן.
ואחר כך היו שלוליות...
היא יצאה עם חברים וחברות והם היו משתוללים וקופצים עד אינסוף.
וגם הקשת בענן...
כל כך זוהרת ויפה, נדמה היה שהנה היא פה מעבר לכביש ואפשר להגיע אליה ולעלות עד לעננים ולגעת בהם.
היא הלכה ברחוב ושוב חשבה על קשת בענן,שלא ראתה כבר מזמן.טיפות גדולות של גשם טיפטפו על המטריה שלה, היא הסתכלה מתחת לרגליים מפחדת לדרוך בשלולית.
היא לא הייתה רגועה:כשלונות קטנים בחיי היום-יום ועצב שקט.
היא עצרה ושוב שמה לב כיצד הטיפות עוצרות לרגע באויר וממשיכות לדרכן.
כמה אנחנו עוצרים ושמים לב לפרטים הקטנים האלה של החיים, לאנשים שסביבנו שממש כמו הטיפות ממהרים לדרכם.
היא סגרה את המטריה והסתכלה לשמיים. הרגשה מוזרה...
כאילו רק עכשיו התעוררה. עיניים פקוחות לרווחה ניסו לתפוס כמה שיותר מידע, מכוניות חולפות, אנשים ממהרים ונופים שמסביב..
כאילו אבן נגולה מעל ליבה, ונדמה היה לה שהנה עוד מעט אמא תקרא לה לחזור הבייתה... אבל אף אחד ללא קרא ורק הגשם לחש לה:"תהייה מאושרת, את ראית יותר מאחרים"
והרגשה של אושר מוזר...
צעד ראשון בלי להתסכל מתחת לרגליים, שלולית ראשונה. מה זה שם? קשת בענן? והנה הקצה שלה. השמיים.
החיים מעניקים לנו כל כך הרבה ניסים קטנים צריך רק לדעת לפקוח עיניים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
