לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


1/2008

אופק ילדותי - פרק 11


לאחר זמן ממושך שהרגיש לי כנצח, החלתי פותחת לאט את עיניי. האור החיוור של מנורת החדר התלויה מהתקרה נתן לשאר החדר מראה חולני. "היא מתעוררת!" שמעתי את קולו של אבי. סיבבתי את ראשי בעדינות אל הצדדים,והמראה הראשון שהבחנתי בו הייתה ידי שללא הצמיד שלי לא יכלתי לזהות בין כל הצינורות והמחטים. כשעיניי התחדדו והתמונה התבהרה, הבחנתי בסהר, אמא, ואבא יושבים כולם סביבי עם עיניים אדומות ונפוחות. "מה קרה לי? כמה זמן אני פה? איפה אני בכלל?" מילמלתי בשקט. אמא פרצה בבכי ואבא חיבק אותה אליו. סהר היה הראשון לענות לי. "את בבית חולים אופק, מצאו אצלך כמות אדירה של סם מסוג l.s.d ,יוני וים הביאו אותך לכאן לפני שבוע, אחרי שיצאתם לאיזו מסיבה והם מצאו אותך מעולפת לגמרי שם, הם באים ומבקרים כל יום, וגם שיר ועוד המון חברים שלך, אבל יש אחד שאני לא מכיר, הוא אמר ששמו יהל, הוא לא זז מהמיטה שלך עד לפני שעתיים שאמא הכריחה אותו ללכת לנוח קצת." חייכתי חיוך עצוב. התחלתי נזכרת במה שקרה, לא יכלתי להזכר מה קרה ומה עשיתי פיזית, אבל הרגשות שהביאו אותי לפעול נחקקו בראשי וליבי כאחד. התיישבתי והרופא הגיע וביקש מכולם לצאת כדי שיוכל לבדוק אותי. "מה שלומך יפייפיה נרדמת? אני ד"ר ברטל, ואני אטפל בך בימים הקרובים." -"מה? ימים? אבל הנה התעוררתי, הכל בסדר!" -"אומנם התעוררת, ואנו שמחים על כך, אבל אחרי תרדמת ממושכת של שבוע את חייבת להשאר פה כמה ימים לבדיקות ומעקב. אני מאמין שהכל יהיה בסדר, אין סיבה לדאגה. אז כדי שנבין יותר את המצב, תספרי לי מה קרה? אגב, שברת לאמא שלך את הלב. היא אמרה שאת ילדה טובה, שסמים הם לא הקטע שלך. אז מה קרה שם?" -"נכון. סמים הם לא הקטע שלי. אני לא בדיוק זוכרת, אני זוכרת במעורפל טפטפת מסויימת וטיפות וצבעים מרוחים. יותר מזה כלום." -"ואת טיפטפת את הטיפות לעצמך או שזה נעשה בכפייה?" -"אני לעצמי." הוא הנהנן וליטף את ראשי. הניח בקבוק עם תרופה על השידה לצידי, סידר את המחט בידי ויצא מן החדר. הבטתי הצידה והבחנתי בספר. זה היה "הנסיך הקטן". הספר האהוב עליי. היה שם גם הנגן mp3 שלי, אבל כשהדלקתי אותו גיליתי שכל תכולתו הוחלפה בתכולה חדשה. שמעתי קצת, המוזיקה שהייתה שם הייתה מדהימה. קראתי לסהר פנימה. "סהר, מי הביא לי את הספר והנגן?" -"אה, זה יהל, הוא הקריא לך מהסיפור כל יום והשמיע לך מוזיקה. אגב הוא ביקש רשות לקחת את הנגן אל ביתו ולשים שירים אחרים שחשב שיעשו לך טוב. תשמעי, אני לוקח את ההורים לנוח בבית קצת, נחזור עוד שעתיים. לכי לישון קצת. את תהיי בסדר נכון? הם חייבים להרגע. גם אמיר יבוא איתנו, הוא פשוט לא יכל להפסיד עוד ימי עבודה." -"כן כן בטח, תלכו." החזרתי את האוזניות אל אוזני ועברתי על כל 200 השירים החדשים שהיו לי בנגן. התאהבתי בכל אחד מהם. ומהרגע הזה ידעתי שאני מאוהבת ביהל. ושהולך להיות קשה מאוד להלחם בזה. ואני אלחם, כי יהל של נוף. בדיוק באמצע פרץ המחשבות נכנס יהל אל החדר. "אופק! התעוררת!" הוא צעק ורץ וחיבק אותי. בסיטואציה אחרת כל ההתנהגות שלו הייתה נראית לי הזויה במיוחד, אבל בין כל הקוצים שהוא שלף כלפי כי פגעתי בו הוא תמיד הראה חיבה מסויימת שלא יכל להחביא בסתר. "כן, התעוררתי, תודה על הכל. המוזיקה מדהימה." אמרתי בחיוך והוא חייך אליי חזרה. "אופק, למה עשית את זה לעצמך? ממה יש לך לברוח?" -"לברוח? מי אמר שרציתי לברוח?" -"מעניין מאוד, אופק, ילדה טובה שעברה את שלב הסמים בכיתה ח' והבינה שזה לא לעניין וזה ילדותי, פתאום שופכת בקבוק l.s.d שלם לפה. לא לברוח אה? אז מה רצית? לרוץ?" -"סתם נו, רציתי לדפוק את הראש קצת. לא הלך כמצופה." -"לא הלך כמצופה" הוא חיקה אותי בטון מורתי ושנינו צחקנו. ניסיתי לקום. לא הצלחתי. "מה זה יהל? למה אני לא מצליחה לקום? אני לא מרגישה את הרגליים בכלל!" -הוא התקרב אליי וחיבק אותי. "תקשיבי, אופק, הרופא אמר שזו יכולה להיות אחת מתופעות הלוואי שיופיעו מהכמות הגדולה שצרכת. הגוף התחתון שלך יהיה משותק לימים הקרובים, אבל הם צופים שהוא יחזור לעצמו מהר מאוד. הכל יהיה בסדר." טמנתי את ראשי בין ידיי. איך הכל יהיה בסדר? אולי אני לא אחזור ללכת יותר? איך ארכב על הסוסים שלי? איך ארוץ? איך אהיה חופשיה? יהל כאילו קרא את מחשבותיי נישק אותי במצח ואמר "תרגעי, הכל יהיה בסדר." הבטתי עליו ועיניינו נפגשו. תוך כמה שניות שנינו הסטנו את המבט, לא רציתי שזה יוביל אותנו אל מקומות מוטעים ונראה שגם הוא. כשעה וחצי שחלפו מהר כדקה ישבנו אני ויהל, שמענו את המוזיקה יחד, דיברנו על הכל, וצחקנו ממש מהבטן, כמו לא יצא לי המון זמן. לפתע נקישות בדלת, והייתי בטוחה שאלו ההורים סער ואמיר. "מה אתם מקישים? כנסו!" צעקתי תוך כדי צחוק מתגלגל מהדיגדוגים של יהל.
כשהדלת נפתחה עיניי נפערו ואני נאלמתי. העיניים של נוף חייכו אליי מן הכניסה. 
נכתב על ידי , 13/1/2008 18:23  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



Avatarכינוי: 

בת: 31




451

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לכוכב שמעז אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על כוכב שמעז ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)