הנה דבר
שאני פשוט לא מאמינה בו.
אני לא כותבת פוסטים של דיכאון מאסיבי
ובולשיט שכזה.
לא מאמינה בזה,וזה לא אני.
אני גם אף פעם לא אמיתית מספיק בבלוג.
אבל עכשיו,סוג של פורקן אישי.
או גועל שאני לא מתמודדת איתו.
אז נכון שהכל בראש וזה נפשי..
אבל,מה אני אגיד?
פשוט נמאס.
אני בורחת
מדחיקה
בוכה בלי סוף.
מבועתת מעצמי.
תמיד זה היה סוג של צחוק.
עכשיו, זה כבר סוג של חולניות מתמדת של נגמרת..
מהבוקר שאני מתחילה בסוג של חיוך מזויף.
נזכרת בכמה שכלום פשוט כבר "לא יפה עליי"
מסביבי כולם נראים כל כך מושלמים, גמני רוצה להיות כזאת! כמוהם.
צהריים.אי הבנה "למה לעזאזל אני נדפקתי ככה..?"
שקילה יומיומית מסיבית,ספירת קלוריות,השפלה,גועל,העלבות עצמיות.
לא מסוגלת לחיות בזה יותר.
וזה לא שאני עם הפרעת אכילה מסוימת,ממש ממש לא.
אני ילדה מאוד בריאה.אולי יותר מדי בריאה.
אבל בראש הכל נראה אחרת.
כל המבטים של כולם,
בטח הם חושבים "מה לעזאזל היא יוצאת ככה מהבית?"..
נגעלים,כמוני.
והפספוס הזה שמגיע ביחד עם זה. הרי זה משפיע על חיי החברה שלי,על היחס שלי לאנשים
שכל כך אוהבים אותי. ואני אוהבת אותם. באמת.
אני פשוט הייתי רוצה להיות אחרת.
לשנות את האופי
את ה"יופי".
להיות אחרת.
להפסיק להתמלא קנאה בכווולם!.
כולם נראים כל כך מושלמים.
דיכאון.
פשוט דיכאון.
וזאת אני,
ילדה אופטימית מלאת שמחת חיים,מחוייכת,מלאה בחברים,מרגישה ביטחון לידם.
זיוף.פשוט זיוף.
רגשי נחיתות - תוצאה של התרכזות מופרזת באני חשיבותה הגבוהה של התדמית יותר מהתמודדות עם החסרונות
ועכשיו אני אשאל אתכם.
יש דבר כזה אהבה עצמית?
הייתי.
שיר'ס
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
