כל כך שנאתי את עצמי באותו הרגע.
שנאתי כל מה שקשור בי, הגוף והשמה.

רציתי להזיק, להכאיב לעצמי.

יכולתי להזיק רק לגוף.

אז דפקתי את הראש בקיר, ובכיתי.

הכאבתי לעצמי בלי רחמים.

ואז, כשכבר לא יכולתי יותר, פשוט ישבתי בצד ובכיתי.

בכיתי, בכיתי ובכיתי.

לא היה אכפת לי מכלום.

רציתי למות.

ואז ראיתי:

על הקיר הייתה טיפה, טיפת דמעה.

כמו אחרי מקלחת- שהקיר מכוסה בהמון טיפות קטנות.

אבל פה הייתה טיפה אחת, טיפה שבאה מתוכי.

חשבתי לעצמי "הלוואי שהייתי הטיפה הזאת".

מרחתי אותה על הקיר בעדינות, העלמתי אותה.

ואז חשבתי:
"הלוואי שהייתי כמו הטיפה הזאת. הלוואי שהייתי נעלמת כמוה".