רבתי אם אמא שלי.

שוב.

למרות שזה כל- כך כואב לי. למרות שאני כל- כך אוהבת אותה.

לפעמים זה פשוט קורה.

רבתי איתה, ואני אפילו לא זוכרת על מה.

יומיים לא יצאתי מהחדר.

רק לשירותים ולשתות.

כמה פעמים ביום היא הייתה באה אלי, בשביל:

לבקש שנשלים ולבקש ממני לאכול.

אבל אני לא הסכמתי לאכול. עשיתי לה דווקא.

להשלים רציתי, אבל גם רציתי שהיא תבקש סליחה.

אבל לה יש כבוד, היא לא תבקש סליחה גם אם היא טועה.

אחרי יומיים נשברנו. ביחד.

היא באה אלי, שוב, ופשוט התחבקנו.

בכיתי. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי.

היא אמרה לי, שאני הגאווה שלה.

שבכל דבר שקשור בי היא מוצאת הצלחה.

וכשאנחנו רבות, היא מרגישה כישלון.

לא היה לי מה לענות לה, אז פשוט חיבקתי אותה.

ואמרתי לה שאני אוהבת אותה.

עכשיו אנחנו לא נריב לפחות שבועיים.

כי היא נזהרת, היא ממש לא אוהבת לריב.

ואני אומרת לה:" כולם רבים עם ההורים בגיל הזה".

אבל היא עונה לי:" זה לא בסדר, אני אוהבת אותך. למה לי לריב איתך?"