זה.. קצת קשה לספר את זה.

אבל אני כותבת.

וזה הרבה יותר קל. [:

אז אני רוצה לספר שעזבתי את הבית.

פשוט רבתי עם אמא שלי ביום שישי

ואם הוא לא היה מתערב

כל זה לא היה קורה.

אבל הוא התערב

וזה קרה.

הוא אמר לי "תני לי את המחשב..

ותורידי את העגיל"

נתתי לו את המחשב

אבל את העגיל (באף) פשוט אמרתי

"אני לא מורידה".

והוא לא התעצבן,

הוא רק אמר "את תורידי".

אז אני התעצבנתי,

וכשאמא שלי אמרה שצריך ללכת לאולטרסאונד

(שבגללו נשארתי בבית ולא הלכתי לבצפר)

אמרתי- אני לא הולכת.

וכשהיא אמרה אז לכי לבצפר

אמרתי "לא,

אני הולכת לאבא שלי. לתמיד."

והיא אמרה- בסדר. אולי אפילו ככה עדיף.

אז התקשרתי אליו ואמרתי לו להביא תיק גדול כי אני עוברת אליו.

הוא קצת התפלא אבל בא לקחת אותי.

החלטתי שעדיין אני לא אקח את כל הדברים שלי

כי ברור שמתישו אני אחזור.

אז פשוט לקחתי דברים לשישי- שבת והלכתי.

מאוד קשה לי.

קשה לי לא לישון בבית,

קשה לי לחיות בלי כל מה שהתרגלתי אליו

אבל הכי קשה להיות בלעדיה..

אני כל- כך מתגעגעת אליה.

אני כל כך שונאת ואוהבת אותה בו- זמנית.

ואני לא יכולה עם זה.

אבל אני גם לא יכולה לחזור הביתה.

כי שומדבר לא יחזור להיות כמו שהיה.

ואם כבר, אני אנצל את זה-

אני אצבע את השער לחום

אני אשים חישוק באף ולא העגיל הקטן כמו שהיא אוהבת

ואני אתאפר כמו שאני רוצה ואלך לאן שאני רוצה.

אני סוף סוף חופשיה ואעשה מה שבא לי,

כי אבא שלי לא חונק אותי, ולא אומר לי מה לעשות.

גם באתי היום בבוקר הביתה כדי לקחת ספרים- לבצפר

צלצלתי בשער (כי היא לקחה לי תמפתח)

והיא פתחה.

ולא הסתכלנו אחת על השניה בכלל.

לקחתי מה שהייתי צריכה,

והלכתי.

וזהו.

רע לי.