רבתי אם אמא שלי.

שוב.

למרות שזה כל- כך כואב לי. למרות שאני כל- כך אוהבת אותה.

לפעמים זה פשוט קורה.

רבתי איתה, ואני אפילו לא זוכרת על מה.

יומיים לא יצאתי מהחדר.

רק לשירותים ולשתות.

כמה פעמים ביום היא הייתה באה אלי, בשביל:

לבקש שנשלים ולבקש ממני לאכול.

אבל אני לא הסכמתי לאכול. עשיתי לה דווקא.

להשלים רציתי, אבל גם רציתי שהיא תבקש סליחה.

אבל לה יש כבוד, היא לא תבקש סליחה גם אם היא טועה.

אחרי יומיים נשברנו. ביחד.

היא באה אלי, שוב, ופשוט התחבקנו.

בכיתי. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי.

היא אמרה לי, שאני הגאווה שלה.

שבכל דבר שקשור בי היא מוצאת הצלחה.

וכשאנחנו רבות, היא מרגישה כישלון.

לא היה לי מה לענות לה, אז פשוט חיבקתי אותה.

ואמרתי לה שאני אוהבת אותה.

עכשיו אנחנו לא נריב לפחות שבועיים.

כי היא נזהרת, היא ממש לא אוהבת לריב.

ואני אומרת לה:" כולם רבים עם ההורים בגיל הזה".

אבל היא עונה לי:" זה לא בסדר, אני אוהבת אותך. למה לי לריב איתך?"

כל כך שנאתי את עצמי באותו הרגע.
שנאתי כל מה שקשור בי, הגוף והשמה.

רציתי להזיק, להכאיב לעצמי.

יכולתי להזיק רק לגוף.

אז דפקתי את הראש בקיר, ובכיתי.

הכאבתי לעצמי בלי רחמים.

ואז, כשכבר לא יכולתי יותר, פשוט ישבתי בצד ובכיתי.

בכיתי, בכיתי ובכיתי.

לא היה אכפת לי מכלום.

רציתי למות.

ואז ראיתי:

על הקיר הייתה טיפה, טיפת דמעה.

כמו אחרי מקלחת- שהקיר מכוסה בהמון טיפות קטנות.

אבל פה הייתה טיפה אחת, טיפה שבאה מתוכי.

חשבתי לעצמי "הלוואי שהייתי הטיפה הזאת".

מרחתי אותה על הקיר בעדינות, העלמתי אותה.

ואז חשבתי:
"הלוואי שהייתי כמו הטיפה הזאת. הלוואי שהייתי נעלמת כמוה".