וואו. שנים, שנים על גבי שנים לא ראיתי את המסך הזה. כנראה כי הכל טוב כל כך טוב עכשיו (טפו טפו טפו...), ואני כותבת רק כשרע לי, רק אז באה לי המוזה. אז בתקופה האחרונה עוברים עליי רק דברים טובים, הכל התחיל מפולין...
כמה שהכינו אותנו לפני זה, כמה שטחנו לנו במוח "אתם הולכים להשתנות, לחזור בני אדם אחרים לגמרי, לקבל פרופורציות בחיים" וכל השיט הזה, לא חשבתי שזה באמת מה שיקרה, ולא בצורה כזאת דראסטית. כמו שהיה אמור להיות- היה קשה. אבל ממש קשה. ולי במיוחד. רוב הפעמים שבכיתי זה לא היה בגלל המחנות השמדה או בגלל התאי גזים, אלא בגלל שהייתי שם פאקינג לבד. לכל אחד "הוצמד" חבר או חברה, ורק אני הייתי בדד. כמובן שהכרתי שם אנשים והכל, אבל בכל זאת, אף אחד לא יבין אותי בחיים כמו שאנה מבינה אותי בקטעים האלה. אבל ידעתי מראש שזה מה שהולך לקרות ולא ההי אכפת לי. כל מה שרציתי זה לנסוע לפולין, ואני כל כך גאה בעצמי שזה קרה בסוף.
כשחזרנו לארץ אף אחד מהמשלחת לא קלט ולא עיכל בגרוש שהוא היה בפולין, שהוא הלך במחנות בהם נרצחו כל כך הרבה... ולא משנה כמה אני אספר לכם, מילים על גבי מילים, תמונות על גבי תמונות, אפילו סרט וידאו שיתעד כל אפצ'י שלי שם, ב-ח-י-י-ם אני לא אצליח להעביר את ההרגשה. אני הלכתי על פאקינג אפר של אנשים! הייתי בתאי גזים מסריחים ומעופשים עם כחול על הקירות, במשרפות, בתאי עינויים. השערות. הבגדים. הנעליים. עד מחר אני אגלגל לכם את הזוועות, לא תבינו. ביום האחרון היה לנו מן ערב שמח כזה, שירה בציבור. לא כמו בביצפר- בקושי מישהו שר, רק המורים שמתלהבים. בכלל לא- כולם צרחו, צעקו. הדגישו כל מילה ב"כאן נולדתי". וההמנון פתאום קיבל משמעות אחרת לגמרי. כל יום כמעט היה שם טקס- ובסוף כל טקס שרנו את ההמנון כל כך חזק, כמו שלא שרנו ולא נשיר בחיים. לי אישית ירדה דמעה כל פעם שהגענו ל"להיות עם חופשי בארצנו". שוב, בחיים לא תבינו את המשמעות של זה, גם אם תגידו שכן. אין לכם מושג אפילו כמה זה השפיע עלי.
כשחזרתי לארץ רזיתי שלושה קילו. האוכל, חוצמזה שהיה מגעיל בטירוף, לא היה נחוץ כל כך. אכלנו קצת חטיפים במהלך היום, אולי גם איזו מנה חמה, וזהו. לא הרגשתי רעב, אפילו כשלא אכלתי כמעט יום שלם (וכשאני לא אוכלת יום שלם אני ממש רעבה). אהבתי את הקטע, אז החלטתי להמשיך איתו. מאז ועד היום אני בדיאטה (עברו כמעט שלושה חודשים מאז...). לא נשברתי אפילו פעם אחת (נשנוש פעם בשבוע בכלל לא נחשב ללהשבר). יחד עם המשטר הזה אני מבקרת בחדר כושר. בינתיים הורדתי שמונה קילו. נראה מה יהיה בהמשך (ושוב- בלי עין הרע).
עם זה שאני נראית יותר טוב עכשיו, מצאתי עבודה בבית קפה הכי עמוס באשדוד (אחרי הנאפיס), ובחיים שלי לא הייתי כל כך לחוצה. הייתי קרובה ללבכות יותר מדי פעמים, אבל כשעברתי את זה, הרגשתי כל כך טוב עם עצמי. אז עכשיו אני טוחנת משמרות שם, מכירה אנשים, מלצרים, ברמנים (יש שם כמה שנראים ממש טוב!). וגם התחלתי לתת שיעורים פרטיים לתלמידי יסודי, בצורה אינטנסיבית. אני רוצה לאסוף את כל הכסף הזה, ובנוסף למסע הקניות של חיי, אני ממש רוצה לנסוע עם אמא שלי ואחותי ללונדון או למילאנו.
אז זהו, בערך, החיים שלי בתקופה שלא עדכנתי. פוסט פשוט, רגיל, נחמד, ולא ציני, מתפלסף ומתבכיין כמו תמיד. מקווה שזה ימשיך ככה. עכשיו אתם יכולים (יכולים? חייבים) להגיב.
מאיה.
=)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
