תמיד קיוויתי שמשהו כזה יקרה, ברובה התקווה נבעה מהרצון לדחות אותו כדי שירגיש רע, אחרי המשבר שהפיל אותי לתוכו.
אף פעם לא חשבתי שזה באמת יקרה. הייתי בטוחה עד אתמול, לפחות, שהוא מתעב אותי ממש.
אבל עם כמה שוטים וקצת מצב רוח טוב, נכנסנו חזק לתפקיד הנואפת והגורם לנאיפה, שיחקנו בזה די טוב. זה התחיל בשיחת מדוע אתה חרא אליי, נמשך במבטים שאת פשרם לא ידעתי בוודאות, ואחר כך הפך ליד על הכתף שהוסרה מיד עם מבט ה"מה נראה לך שאתה עושה יש לי חבר" שלי. אחר כך היו כמה ריקודים, ואיזה סלואו אחד או שניים שנרקדו בתאטרליות, אך לאט לאט הפכו למשהו תמוה ולא כל כך בצחוק. בסוף, באוטו, ישבנו במושב האחורי, ואני דיברתי שטויות ושרתי. וצחקתי. ואז מתוך עייפות ומתוך הרגשה של מתירנות ושל "לא יקרה כלום", שמתי ראש על הרגל שלו ודיברתי שטויות נוספות על דברים לא חשובים. הפנים שלו התקרבו לשלי והשפתיים שלו כמעט נגעו בשלי, רפרפו על האיזור של הפה. הייתי כל כך אאוט אוב איט שבכלל לא קלטתי מה קורה פה, לא הבנתי שהוא הולך לנשק אותי אפילו. אולי ברמה מסוימת, אבל מיד הרמה הזאת התגמדה לעומת ההרגשה שהוא הרי שונא אותי, הוא זרק אותי ולא להיפך, ולכן אין שום סיבה שבעולם שמשהו כזה יקרה עכשיו, אני בטח סתם מעניקה פרשנות יתר לשכרות קלה. ההגיון שלי כל כך איבד את זה באותו רגע. ואז הוא עבר מרפרוף קל לנשיקה של ממש, הוא הצמיד את השפתיים שלו לשלי ואני תפסתי בבת אחת מה קורה פה ומיד התרוממתי ונצמדתי לחלון המכונית. וכל כך הייתי גאה בעצמי על הגבורה, ובאיזשהו מקום הרגשתי שניצחתי באיזה משחק מפגר, אבל ההרגשה הזאת באה כברת דרך ארוכה אחרי הנשיקה. שכן אחרי הנשיקה-לא-נשיקה הזאת, פשוט הייתי בהלם. רק בהלם, בלי מקום לאף רגש נוסף.
אחר כך הוא שם ראש עליי ואני פשוט נשפכתי מרוב עייפות. אחר כך כבר נרדמתי עליו.
מדי פעם דמיינתי שזה חבר שלי שאני נרדמת עליו וחייכתי חיוך.
זה פשוט נוראי, אני בנאדם זוועתי. הוא צודק, החבר שלי. ממש חיממתי על אש קטנה את כל העסק. ונכון, אלכוהול זה לא תירוץ- אבל בואו נודה בזה, זה משהו שמאוד קל להגיד כשאתה לא בסיטואציה. כשאתה בתוך זה, הכל נראה מעורפל והגבולות מיטשטשים. אתה לא יודע מה מזיק ומה לא, מה מותר ומה אסור, על מה תצטער מחר ועל מה לא.
טוב, על זה אני לא יכולה לומר שאני מצטערת.
כי כל הקטע הזה גרם לי להבין כמה שאני כן רוצה להיות עם חבר שלי. אם לא הייתי רוצה בזאת, הייתי מסוגלת להיסחף בסערת הרגשות שתקפה אותי. נכון שהחצי נשיקה הזאת עירערה אותי מאוד וגרמה לי לחשוב על האקס, אבל ככל שהזמן עובר ככה מתבהר לי יותר ויותר שאני בחיים, בחיים, לא חוזרת אליו, לא משנה כמה יגיד שהשתנה וכמה הוא ירגש אותי.
רציתי ריגושים, קיבלתי ריגושים. אמרתי לעצמי שזה גיל של שטויות- ועשיתי שטויות.
ואני יכולה לומר כעת בוודאות- שאני מעדיפה את הביטחון והיציבות שיש במערכת יחסים לטווח הארוך. אני אוהבת את חבר שלי. ואם קודם הבנתי את העובדה הזאת, עכשיו אני מבינה אפילו יותר- שמה שיש לי איתו זה מיוחד ולא אחליף את זה בעד שום הון שבעולם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
