עצמאית בשטח

חיימקה הוא איש קפדן ונרגן בסוף שנות ה 60 לחייו. מזה שנים שהוא מחזיק במשרה בכירה באחת מהרשויות החזקות בגוש דן, ואני בספק אם הוא מודע לכך שמאפ"י כבר לא בשלטון ושגם בלי הצטלה המתאים אפשר להתקבל לעבודה. כשלאה'לה ואני הגענו לפגישה ראשונה אצלו הכינו אותנו לצורת ההתבטאות הקשה שלו ואמרו שלא נעלב ולא ניקח את זה אישית. שככה הוא עם כולם, ובמיוחד עם נשים צעירות אותן היה מעדיף לראות יושבות בבית ומגדלות ילדים. לאה'לה ואני דווקא בכלל לא נבהלנו, מהסיבה הפשוטה שבמקצוע שלנו יש כמותו לרוב, ועם הזמן התרגלנו. אבל חיימקה בכלל לא היה נרגן. בהתחלה הוא זרק כמה הערות מתנשאות, אבל ככל שהזמן עבר ואנחנו התקדמנו בהצגת התפיסה המקצועית שלנו הוא הלך ונהיה מחויך ואפילו קרא למזכירה שלו וביקש שתגיש לנו שתייה, שזה אומר שמצאנו חן בעיניו. מאז עברה שנה ואולי אפילו יותר, שיתוף הפעולה המקצועי שלנו משגשג, ואני אמרתי ללאה'לה שלמרות שחיימקה מייצג את כל מה שאני מתעבת בממסד הציבורי (הוא אלוף במנהל לא תקין) – אני מחבבת את העובדה שהוא אדם ישיר, שלא משחק משחקים ולא משנה את עמדתו בהתאם להרכב הפורום המתחלף, ולאה'לה אמרה ששקוף שחיימקה ואני זה סיפור אהבה.

ולמה אני מטרחנת בהקדמה הנ"ל? כי לפני שבוע קיבלנו טלפון ממנכ"ל של חברה גדולה, מאלה שאנחנו מתות לעבוד איתן (שהרי הכסף נמצא שם, ולא בגופים הציבוריים), שביקש להיפגש איתנו בדחיפות בנוגע לפרויקט גדול שהוא לא מצליח לקדם. "מה הסיפור?" שאלתי את המזכירה שלו, כי הייתי באמצע בלגן היסטרי בלשכה ולא היה לי ראש בשבילה ובשביל כל המנכ"לים הנפוחים האלה שחושבים שאני פנויה עבורם מעכשיו לעכשיו, והיא ענתה שהיא לא בקיאה בפרטים, שהיא רק יודעת שחיימ'קה המליץ עלינו בפני המנכ"ל, והלה מבקש שנעשה כל מאמץ להיפנות עבורו. מהשוק נפלה לי הלסת וקבעתי איתו ליום המחרת.

נפגשנו. ברור שהוא נדלק עלינו. הוא גם יודע שיש לי ניגוד עניינים עם הפרויקט שלו וזה לא הפריע לו לתחקר אותי כדי לקבל כמה שיותר מידע מבפנים. ואני? אני כמו חיימקה, אומרת מה שאני חושבת. אם הייתי כמו הבוסית-שלי-לשעבר הייתי נותנת לו נאום על הפוטנציאל שיש בפרויקט שלו וכמה הוא צריך אותי כדי לקדם אותו. אבל אני לא כמוה. אני הסברתי את הבעייתיות בפרויקט, את העובדה שאין לו סיכוי להעביר אותו, והוספתי שעקב ניגוד העניינים האישי שיש לי – הטיפול יהיה בידי לאה'לה בלבד. אבל המנכ"ל לא פראייר, שאם היה כזה – לא היה יושב בכיסאו הרם. הוא חייך, הודה לנו על שטרחנו לפנות זמן עבורו, לחץ לנו את היד, ווידא עם המזכירה שיש לה את כל הפרטים שלנו (ברור שיש. הרי הגענו, לא?) וליווה אותנו למעלית. הוא יודע שניקח את העבודה והוא יודע שאני אטפל בפרויקט (זו ההתמחות המקצועית שלי ולא של לאה'לה). הוא יודע שאנחנו צעירות ומורעבות ורוצות לשחק במגרש של הגדולים.  

ואחר כך אני מתפלאה שאני עובדת 7 ימים בשבוע. :-(

עוד קצת אמסטרדם: