כשאני קמה בבוקר אני כבר מרגישה אותו. מתנער, מותח איברים ומתחיל לשחק פינג פונג בין הרקות שלי. בסביבות 10:00-11:00 אני לוקחת את השליש-כדור היומי, שתוך כמה דקות ממוסס את הכאב שדופק לי מאחורי המצח, עד למחרת, שאז יתחיל לקדוח בשנית. מחר אגמור את החפיסה הראשונה שרשם לי הרופא בביקור האחרון, ויש לי עוד אחת שלמה כדי לגמול את עצמי סופית. אני לא מתחרטת שהתחלתי עם הטיפול התרופתי, הייתי זקוקה לו ובמידה רבה הוא העמיד אותי על הרגליים. אבל ראבק, אם הייתי יודעת שהגמילה כ"כ קשה אולי הייתי מתחילה אותה כבר הרבה קודם.
אתמול התקשרו מהמרפאה. נכון לכרגע אני בריאה לחלוטין, אבל צריכה להתייצב עוד חצי שנה לבדיקה. כן, בטח. כמו שאני עושה ממוגרפיה כל שנה.
היום בצהרים:
פררררר פרררר. פרררר פררר (הסלולרי מצלצל)
שולה: היי אבא.
אבא-שמבדוי: תדעי לך שזו הפעם הראשונה שאני חוזר ל"שיחה שלא נענתה".
שולה: למה?
אבא-שמבדוי: כי רק עכשיו הצלחתי למצוא איך עושים את זה.
שולה: באמת התפלאתי כשסימסת לי בשבת, כי הייתי בטוחה שגם לסמס אתה לא יודע.
אבא-שמבדוי (בשמחה): אני באמת לא יודע! זה אמא מסמסת לפעמים מהטלפון שלי.
שולה: למה?
אבא-שמבדוי: כי קיבלתי חבילה של סמס-חינם.
הסבר: במוצ"ש אני מקבלת סמס מהטלפון של אבא שלי: "את בכיכר?". מיד חשבתי על הגרוע מכל – כלומר, ההורים שלי החליטו להגיח לת"א לצורך השתתפות בעצרת ועכשיו הם רוצים להיפגש. בחשש מה עניתי "לא. אני בבית", וכשהתשובה היתה "לילה טוב" העדפתי לא להמשיך ולשאול שאלות מיותרות. מה הקטע של הסמס'ים-חינם הזה (אגוזים.. שיניים..), ולמה אני צריכה לקבל התקף לב בגללם?
סיור תל אביבי
הודעה לחתולה: הספר שלך "על תנאי" אצלי. תזכירי לי לתת לך כשניפגש.
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
