עצמאית בשטח

סוף סוף אפשר היה לכבס וגם לשטוף את הבית בלי שיתמלא תוך שעה בסימני בוץ של 4 רגלים קטנות. ואני דווקא אוהבת גשם, ולא אכפת לי שהחלונות התלכלכו יום אחרי שניקיתי אותם, שחזרתי מהשוק עם נעליים ספוגות מים (שרק היום התייבשו סופית), ושמהשעועית שקניתי-השריתי-בישלתי יצא מרק לא טעים (בנתיים פתרתי את הבעיה ע"י הוספת 2 כוסות מרק בטטה שהכנתי בנפרד), העיקר שבחוץ אפור וגשום ואפשר לעשות מקלחת רותחת ולבהות דרך החלון ולחשוב שעברו כבר 10 שנים, והחיים, כדרכם, ממשיכים.

כשמיכל ניב עזבה הייתי, כמו רבים ממאזיניה, מוכת יגון. באותו שבוע גזרתי את תמונתה מהעיתון ומגנטתי למקרר ומאז היא שם, זוכה להערות מופתעות מאורחים מזדמנים (לדעתי אין בעיר הזו גבר אחד שגילו עולה על 40 ושלא היה מאוהב בה לתקופה מסוימת). אני מצדדת בזכותו של אדם לקבוע את אורך (ואורח) חייו, וסבורה כי הצער הנגרם כתוצאה מכך לאוהביו בטל בשישים לעומת הקושי היומיומי שלו עצמו בעודו בחיים.   

השבוע הקרוב צפוי להיות סוער גם הוא, ובעיני זה מושלם.