עצמאית בשטח

כבר חודש שאני לוקחת 3 טיפות הומאופטיות על הלשון כל לילה לפני השינה ובטוחה שלא קורה כלום, עד הפגישה אתמול עם ההומאופט בה התברר לי שהפריחה שמכסה לי כבר שבוע את הפנים והצוואר זה מהתרופה. המחזור הקדים ב- 5 ימים? מהתרופה. שילשולים היסטריים? התרופה. זרזיפי בכי מול סדרות בטלוויזיה? תרופה. חלומות מוזרים ונדודי שינה לחלופין? התרופה. השיא הגיע עם הכתבה על פצוע עופרת יצוקה בן שפיצר שפירקה אותי לחתיכות ולא יוצאת לי מהראש מאז. ההומאופט אומר שיש לי קושי עם אובדן שליטה (די, באמת?) ושאני צריכה לקחת את זה למקומות הנכונים (ברור, אבל למי יש כוח). קיבלתי מרשם חדש, והוא אמר שההשפעה הפעם תהיה יותר נפשית ופחות גופנית. "קטן עלי השפעה נפשית" אמרתי לו "רק אפשר בבקשה לקבל בחזרה את עור הפנים החלק שלי?"

עוד 4 שבועות אהיה רשאית לחזור לשתות קפה. שרק אגיע לשם בשלום.

כשפגשתיו לראשונה, בשלהי הקיץ האחרון, לקח לי כמה דקות לקלוט שהוא אמיתי, עשוי בשר ודם. מעבר ליופי מדהים, הוא אוחז בגוף מושלם, נימוסים שנשארו משנים של מגורים באירופה, ומבין השורות ניתן להבין שגם במשפחה מבוססת במיוחד. יש ניגוד נחמד כזה בין המשיכה שלו למשחקי שליטה, מלבושי לטקס ושאר ירקות, לבין העדינות בה הוא מוביל אותי קשורת עיניים בדירה והאופן בו הוא הופך אותי הלוך וחזור, מביע במילים שקטות את התפעלותו. הוא אמר שהרבה נשים היו מאמצות בשמחה את מידת ההנאה שאני מפיקה ממין, ושאפילו הוא, כגבר, קצת מקנא, ואני הבטתי לתוך העיניים הכחולות שלו וחשבתי לעצמי "מקנא? אתה?? ראבק, אתה הילד הכי יפה בגן."

"יש לך צעצועים?"

"לא."

"באמת??"

"ברור. הצעצועים שלי לא גרים כאן, הם רק באים לבקר לפי הזמנה."

(צוחק) "ברור שאת תאמצי את השיטה הכי טובה."

לפעמים נדמה לי שאני הבחורה החסודה האחרונה בעיר.