עצמאית בשטח

אנשים נוטים להתגעגע למה שהיה פעם, למרות שלא ברור אם היה יותר טוב מעכשיו, וגם אני, למרות היסטוריה של שנות דיכאון מתמשך, מתגעגעת בלי סוף. למוזיקה של שנות ה 70, לאוכל של סבתא, לטיולים ארוכים עם מיצי כשעוד היה אפשר, לחיבוק של פנחס ולסוכרית תרנגול-על-מקל. מתגעגעת לחיים בלי טלפון נייד (סלקום..?), לריח של גשם, למסדרונות ארוכים של אוניברסיטה וצפרירי בוקר ביציאה ממועדון. לפיצה ב 11 בלילה במשרד, כשכולם יושבים סביב השולחן הגדול וצובעים תכניות ביד, לשק שינה במדבר וטבילה לילית בים של ת"א. אבל בזמן האחרון אני בעיקר מתגעגעת לישרא, ורוצה ששולה תחזור לכתוב ותעשה שכונה בתגובות, אבל שולה נעלמה.

נוריקו אומרת שבבלוג שלי יש את שולה-של-הפוסט ושולה-של-התגובות ושתיהן שונות ממני שכותבת אותן. קשה לי להסביר את זה, אבל נראה לי ששולה כבר לא קיימת, שהיא מיצתה את תוחלת החיים שלה. ואני? אני פה, אבל בלעדיה זה לא אותו דבר.

אילן בא לבקר אותי ביום ה' בערב, אחרי חודשים ארוכים שלא ניפגשנו, ומסתבר שלמרות שאני בריאה מזו תקופה ואף הפסקתי לרדת במשקל, עדיין מספיקה שאכטה אחת מהג'וינט להעיף אותי לקיבינימט. הוא סיפר לי בדיחת שואה מאוד מצחיקה, וגם משהו מהתחום המקצועי שלי בו נתקל לאחרונה כשהיה בחו"ל, וכרגיל השיחה התפתחה לכך שאני איסטניסטית והוא סוטה ("אבל סוטה-לא-מזיק" הוא מתקן אותי). חוץ מזה הוא אמר שהספה שלי עומדת להתפרק, ואני אמרתי שכבר מזמן רציתי להחליף אותה אלא שחשבתי לעשות זאת כשאעבור דירה, ואז הוא שאל מתי אני עוברת ואמרתי שאני לא כי אין לי זמן לחפש. 

ומה באמת יהיה עם זה, ועם עוד מיליון דברים שעומדים על הפרק, כמו לצאת לבלות ולפגוש חברים ואולי גם להכיר מישהו, ולמי יש זמן וראש כשאני עובדת מסביב לשעון ומוטרדת מזוטות הקשורות לעבודה.

הלילה חלמתי שהרופאה אומרת לי שהבדיקות שלי חזרו, ומהן עולה כי אני חולה באיידס ועומדת למות. "מילא למות, אני אומרת לה, אבל מה פתאום איידס?" התעוררתי ב 1:30 ולא נרדמתי שעה ארוכה, ורק בערב, כשחזרתי הביתה, גיליתי שהיום יום האיידס.

אני אקטואלית מתמיד!