עצמאית בשטח

"אני לא רוצה שתחשבי שאני מתערב או אומר לך מה לעשות, אבל לדעתי את צריכה להרדים את מיצי" אמר א' מהשב"כ היום בצהרים, ודיבר על זה שמיצי זקן ותשוש ואין לו איכות חיים. גם הוטרינרית הקבועה וגם זו השכונתית אמרו, בלי להכיר אחת את השניה, שמיצי לא במצב שמצדיק הרדמה, ואם היה – הן היו אומרות במפורש. הגדילה עשות הוטרינרית הקבועה, שאמרה שאין וטרינר שירדים כלב במצב של מיצי. הוא אמנם מתקשה בהליכה, 80% עיוור וחירש ותתרן, וגם קירח חלקית, אבל חוץ מזה הוא כלב בריא לחלוטין. הוא אוכל ושותה, מחרבן ומשתין, שמח לקראתי כשאני חוזרת מהעבודה, מכשכש בזנב ונובח כשמישהו נכנס הביתה, ואם כלב זר מרחרח אותו ברחוב הוא חושף לקראתו שיניים ומיד יוזם מכות, למרות שהוא בקושי הולך. "אז מה את אומרת?" שאל א', ואני אמרתי שאני לא מתעקשת להשאיר את מיצי בכוח בחיים, אבל בשורה תחתונה לא חושבת שהוא סובל. הוא לא אפאטי ולא בדיכאון, ויודע יפה מאוד להתייצב במטבח איך שהדלת של המקרר נפתחת. נכון שהוא איטי, כמעט ולא מתעורר לבד בבוקר (אני מעירה אותו כדי לצאת לטיול), והופך את האוכל והמים שלו מיליון פעם ביום, אבל אין לו שום בעייה בריאותית והוא לא סובל מכאבים. מיצי כבר בן 15 וחצי, ויכול לחיות בקלות עוד שנה-שנתיים. הייתי מעדיפה שילך לעולמו כמה שיותר מהר, בטרם יחווה התדרדרות נוספת, אבל אני לא ארדים אותו בניגוד לדעת הוטרינרית.

אני אנקה אחריו 30 פעם ביום, ואוריד אותו בסבלנות לטיולים ברחוב, אני אשב לידו שעות ארוכות ואלטף אותו, ואמעך כדורים לתוך גבינה לבנה אם צריך. אני לא אנטוש את מיצי שלי בשעה שהוא זקוק לי יותר מכל, ולמרות הקשיים - כל יום נוסף שהוא חי זה אושר מזוקק בשבילי.

ב"הלנה רובינשטיין" יש תערוכת ציור של מקבץ אמנים ברלינאים, ואני הוקסמתי מעבודותיו של קלמנס קראוס ולא הצלחתי להתנתק מהם דקות ארוכות. מומלץ.

"את היצירות של קלמנס קראוס אפשר להגדיר כמעט כפיסול פיגורטיבי בצבע. על קנבסים בלבן מסמא הוא "בונה" דמויות, במבט מלמעלה או מרחוק מאוד. אלו עבודות יפות המתקשרות לעיסוק בבדידות בהקשר אורבני מודרני, כפי שיצר אלברטו ג'קומטי בפסלי הכיכרות שלו בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה" (ביקורת שהורדתי מהרשת. לא יודעת מי כתב אותה)